לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון י"ט אדר תש"פ

מסכת שבת דף ט'

דף ט' ע"א

אסקופת מבוי שיש לה לחי בקצה הפנימי של האסקופה – אסור לטלטל תוך האסקופה אפילו אין שם ד' על ד' – עד שיעשה לחי בקצה החיצוני של האסקופה.

אסקופת מבוי שחציה הפנימי מקורה ע"י קורה וחציה החיצוני אינו מקורה – בזמן שפתח המבוי פתוח והקורה משמשת להתיר את המבוי בטלטול – דין המקום שתחת הקורה כפנים המבוי, שגם המקום שתחת הקורה ניתר על ידה בטלטול (כן היא דעתם של 'אחרים', שלמ"ד שקורה משום היכר – ההיכר נעשה על ידי חודה החיצוני, ולמ"ד שקורה משום מחיצה – חודה החיצוני יורד וסותם כמחיצה. רש"י). אבל בזמן שפתח המבוי נעול – כיון שהמבוי סתום ואין צריך להיתר הקורה, דין המקום שתחת הקורה כחוץ למבוי ואסור בטלטול. ואין לומר שחודה של הקורה יורד וסותם, כיון שאין תחתיה מקום ד' אמות (שהרי רק חצי האסקופה מקורה), וכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' – אינה מחיצה.

אסקופת בית שקירה אותה בשתי קורות שאין בהן ארבעה ואין ביניהן שלשה טפחים והדלת באמצע – בזמן שהפתח פתוח דין מקום האיסקופה כפנים הבית, שכיון שאין בין הקורות ג' – אמרינן לבוד והרי זו כקורה אחת רחבה שיש בה רוחב ד', וחודה החיצוני יורד וסותם. אבל בזמן שהפתח נעול – הדלת מפסיקה בין הקורות ואי אפשר לומר לבוד, ולכן דין המקום שתחת הקורה החיצונית כחוץ לבית ואסור בטלטול, שבפחות מד' אין יורד וסותם.

 אסקופה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים – לשיטת 'אחרים' (והיינו רבי מאיר) היא רשות בפני עצמה, ולכן אף שדינה כרשות היחיד – אין מטלטלים ממנה לבית ולהפך, גזירה משום תל ברה"ר. וכן בכל עמוד שיש בו גובה י' ורוחב ד' ועומד ברה"י.

דף ט' ע"ב

משנה: סמוך למנחה לא ישב אדם לפני הספר, לא יכנס – למרחץ, לבורסקי, לאכול, לדין, עד שיתפלל. אך אם התחיל אין צריך להפסיק (אם יש שהות להתפלל אחר שיגמור). מפסיקים לק"ש ולא לתפילה (יבואר בגמרא).

כיון שהגיע זמן מנחה קטנה – לרבי יהושע בן לוי אסור לטעום כלום, ואף אם התחיל בסעודה חייב להפסיק.

סמוך למנחה גדולה – לפי התירוץ הראשון אסור רק תספורת בן אלעשה, וכולה מילתא דמרחץ, ובורסקי גדולה, וסעודה גדולה, ותחילת דין (ובזה עוסקת משנתינו, ועל כך שנינו שאם התחיל אין מפסיק). ולרב אחא בר יעקב אסור גם תספורת רגילה, גזירה שמא ישבר הזוג, ולמרחץ אפילו להזיע אסור, שמא יתעלף, ולבורסקי אפילו לעיוני בעלמא אסור, שמא יראה דבר הפסד וימשך, ולדין אפילו גמר דין אסור, שמא יראה טעם חדש לסתור הדין.

התחלת תספורת ששוב אינו מפסיק – משיניח סודר על ברכיו. התחלת מרחץ – משיפשוט את הראשון מבגדיו. התחלת בורסקי – משיקשור שרווליו בין כתפיו. התחלת אכילה – לבני ארץ ישראל משיטול ידיו, ולבני בבל שחוגרין חגורה בחוזק משיתיר החגורה.

התיר חגורו קודם שהתפלל תפילת ערבית – לאביי למ"ד תפילת ערבית רשות א"צ להפסיק, אלא יאכל ואחר כך יתפלל, ולמ"ד חובה צריך להפסיק. ושונה תפילת ערבית מתפילת מנחה (שאף שהיא חובה אין מפסיקים): א. בלילה שכיחה שכרות. ב. תפילת מנחה קבוע לה זמן ולא יבא לפשוע, משא"כ ערבית שכל הלילה זמנה.

***************

יום שני כ' אדר תש"פ

מסכת שבת דף י'

 דף י' ע"א

רב ששת סובר שגם אם תפילת ערבית רשות אין טרחה לחגור חגורו אף אם כבר התירה לצורך סעודה, ואם יש בזה טרחא יתפלל בלא חגורה. אבל אביי סובר שצריך להתפלל עם חגורה משום 'הכון לקראת אלוקיך ישראל'. ומטעם 'הכון' נעל רבא ב"ר הונא אנפילאות חשובות קודם התפילה. אבל רבא השליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב, וחבק ידיו מאימת רבו כעבדא קמיה מריה, ורב כהנא נהג כן רק כי איכא צערא בעלמא.

זמן תורה ותפילה – רב המנונא היה מאריך בתפילה, ורבא אמר על כך שמניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה. ורב המנונא סבר זמן תפילה לחוד וזמן תורה לחוד. רבי זירא לא הפסיק מלימודו לצורך תפילה, ורבי ירמיה היה ממהר לעמוד ולהתפלל, וקרא עליו רבי זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה.

מאימתי התחלת דין– משיתעטפו הדיינים בטליותיהן, ואם כבר עסקו מקודם והיו מעוטפים – משיפתחו בעלי דינים בטענות.

זמן ישיבת הדיינים: רב אמי ורב אסי יתבי וגרסי, וכל שעתא ושעתא היו טפחו אעיבראדדשא ואמרי אי איכא דאית ליה דינא ליעול. רב חסדא ורבא בר"ה הוו יתבי בדינא כולי יומא וחליש ליבייהו, ותני להו רב חייא ב"ר מדפתי שמשה רבינו לא ישב אלא מקצת יום, ומה שכתוב 'ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב' בא ללמד שכל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף במעשה בראשית.

ויושבין בדין עד זמן סעודה.

זמן סעודה: לודים שהם רעבתנים אוכלים בשעה ראשונה, לסטים בשניה, יורשי הון רב בשלישית, כל אדם ברביעית, פועלים בחמישית, תלמיד חכם בששית. מכאן ואילך כזורק אבן לחמת, ואי טעים מידי בצפרא לית לן בה.

דברי קדושה במרחץ: בבית החיצון הכל מותר. אמצעי – שעומדים לבושים וערומים – שאילת שלום מותרת, מקרא ותפילה אסורים, ואינו מניח תפילין, אבל אם לבוש אינו חולץ. פנימי – הכל אסור, ואפילו אין שם אדם. וכן בבית הכסא אסור אפילו אין בו צואה.

זימון לבית הכסא חדש לא אפשטא אם יש זימון או לא. וזימון למרחץ דלמא לאו בכלל הספק, דשאני בית הכסא דמאיס.

דף י' ע"ב

אסור ליתן שלום בבית המרחץ, מפני שהוא שמו של הקב"ה. משא"כ 'נאמן' אינו שם של הקב"ה.

הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, דילפינן מדברי הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, לך והודיעם. ובמילתא דעבידא לאגלויי א"צ, שנאמר 'ומשה לא ידע כי קרן אור פניו', [ושבת מתן שכרה לא עבידא לאגלויי]. ולכן הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו, על ידי דשאיף ליה משחא ומלי ליה כוחלא, והאידנא דחיישינן לכשפים שאיף ליה מאותו מין.

רב חסדא היו חביבין עליו שמעתתא דרב, ואמר שכל מי שיאמר לו מימרא חדשה מרב יתן לו שני זוגי זרוע לחיים וקיבה. וא"ל רבא בר מחסיא מימרא דהנותן מתנה לחבירו וכו', ונתן לו. והוסיף לומר בשם רב שמעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו, וה"ה הוא שמחבב עליו דברי רב כיון שרגיל בהם. ואמר רב חסדא שמימרא זו חביבה עליו יותר מהקודמת.

לא ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה – שעוונותיה מועטין.

 

***************