לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי י"א תמוז תש"פ
מסכת שבת דף קי"ט
דף קי"ט ע"א
רבא אמר שתבוא עליו שכרו על שחיבת ת"ח עליו – שאם היה בא לדין לא הניח ראשו על הכר עד שראה עליו זכות. מר בר רב אשי פסל עצמו לדון ת"ח, שחביב עליו כגופו ואין אדם רואה חובה לעצמו.
רבי חנינא התעטף בבגדים נאים בכניסת השבת ואמר בואו ונצא לקראת שבת המלכה. רבי ינאי לבש מלבושיו בכניסת שבת ואמר בואי כלה בואי כלה.
כבוד שבת – רבה בר ר"ה הכין שלש סאים רקיקים משוחין לכבוד שבת. רבי אבא קנה בשר מי"ג טבחים לטעום מהמובחר. רבי ענן לבש ע"ש כלי שחור להודיע שיש להתעסק בתבשילים. האמוראים טרחו בעצמם בהכנות שונות לצרכי שבת. יוסף מוקיר שבת מצא מרגלית יקרה של נכרי בזכות כיבוד שבת.
עשירים שבארץ ישראל זכו משום שמעשרין, של בבל משום שמכבדין את התורה, של שאר ארצות משום שמכבדין את השבת.
רבי יהושע אמר לקיסר שתבשיל של שבת ריחו נודף ע"י תבלין הנקרא שבת, ומועיל רק לשומר שבת.
לקדוש ה' מכובד – זה יו"כ שאין בו אכילה ושתיה, וצריך לכבדו בכסות נקיה.
וכבדתו – להקדים סעודת שבת או לאחר. כגון אנשים שיש להם סעודות בכל יום כמו בשבת – אם רגילים לאחר בחול יקדימו בשבת, ואם רגילים להקדים יאחרו. רב ששת הושיב תלמידיו במקום שתגיע חמה בקיץ וצל בחורף בזמן סעודה, כדי שימהרו לקום. רבי זירא היה מזרז ת"ח המדברים בתורה שלא יבטלו עונג שבת.
דף קי"ט ע"ב
אפילו יחיד המתפלל ליל שבת צ"ל ויכולו. וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ושני מלאכים המלוין אותו מניחין ידיהן על ראשו וא"ל סר עוונך וחטאתך מכופר.
דיבור כמעשה – שנאמר בדבר ה' שמים נעשו.
שני מלאכים – טוב ורע – מלוין לאדם בליל שבת מבית הכנסת לביתו. בא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך רע עונה אמן בע"כ. ואם לאו להיפך ח"ו.
יסדר שולחנו בע"ש (ליל שבת) ובמוצ"ש, אע"פ שא"צ אלא לכזית.
חמין ופת חמה במוצאי שבת – מלוגמא (רפואה).
העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו – בכל כוונתו – א. קורעין לו גזר דינו. ב. אפילו יש בו שמץ ע"ז מוחלין לו. העונה אמן בכל כוחו – פותחין לו שערי גן עדן. מאי אמן? שמעיד על בוראו שהוא א'ל מ'לך נ'אמן.
דליקה מצויה – במקום שיש חילול שבת.
מחלוקת מדוע חרבה ירושלים – א. משום חילול שבת. ב. שביטלו ק"ש שחרית וערבית. ג. שביטלו בה תינוקות של בית רבן. ד. שלא היה להם בושת פנים זה מזה. ה. שהושוו קטן וגדול. ה. שלא הוכיחו זה את זה. ו. שביזו בה תלמידי חכמים. ז. שפסקו ממנה אנשי אמנה במשא ומתן.
המבזה ת"ח – אין לו רפואה למכתו.
אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, שאין דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבנין בית המקדש. עיר שאין בה תינוקות של בית רבן מחריבין אותה. וי"א מחרימין (בחורבן יש שיור, ומחרימין היינו בלא שיור).
גם בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו ממנה אנשי אמנה בדברי תורה, שהודו על האמת שלא למדו.
***************
שבת קודש י"ב תמוז תש"פ
מסכת שבת דף ק"כ
דף ק"כ ע"א
אין בני אדם עומדין על דברי תורה – לאומרם כהלכתן על בוריין – אא"כ נכשלין בהם לאומרן ב' וג' פעמים בשיבוש.
לת"ק מצילין לחצר מעורבת, לבן בתירא גם אם אינה מעורבת. מותר להוציא כל כלי תשמישו שצריך לאותו יום, כגון כוסות וקיתוניות. לת"ק לובש מה שיכול, וחוזר ולובש ומוציא, לרבי יוסי ילבש י"ח הבגדים שרגיל ללבוש בחול בבת אחת ולא יותר (אפילו אם פושט וחוזר ולובש).
לשיטת רב הונא – מצילין 'בסל אחד' גם אם יש בו שיעור מאה סעודות, שאינו טורח יותר במה שיש בה הרבה. אבל בכמה סלים לא יציל יותר משלש סעודות, שכל סל טורח בפני עצמו הוא. אם קיפל טליתו והביא אוכלין והניח וחזר והביא הניח, ה"ז כמציל בסל אחד ומותר. לשיטת רב – לאותה חצר, טורח ומוציא הרבה אפילו בכמה סלים, לחצר אחרת לא יציל יותר משלש סעודות.
נשברה חבית, מניח תחתיה כלי גם אם מחזיק יותר משלש סעודות (ולא כרב שיזבי).
יכול לומר לאחרים 'בואו והצילו לכם'. ומעיקר הדין יכולים ליקח לעצמם כיון שאמר 'לכם', אבל יראי שמים שאין רוצים ליהנות ממה שהפקיר שלא מרצונו, ומ"מ אין רוצים לטרוח בחינם ולוותר משלהם, תובעים שכר כפועל אחר שבת, ואינו אסור משום שכר שבת שלא התנו להציל ע"מ לקבל שכר. חסידים יוותרו גם על שכר פעולה, ואע"פ שאינו שכר שבת גמור, החסיד מוותר משלו בדבר שיש בו נדנוד עבירה.
בהצלת מזונות יאמר 'הצילו לכם', אבל עבורו אסור להציל יותר משלש סעודות, בבגדים יאמר 'הצילו עמי',שכל הבגדים ראויים לו במשך כל היום.
לר' שמעון בן ננס מעכבין את האש גם בדבר שגורם לכיבוי, ולכן טלית שאחז בה האור, נותן מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. לר' יוסי גרם כיבוי אסור, ומעכבין רק בדבר שמונע מלהתפשט ואינו מכבה, ולכן לא יעכב בכלים המתבקעים אם מלאים מים, וכן טלית שאחז בה אור פושטה ומתכסה בה, אבל לא יתן מים מצד אחר.
דף ק"כ ע"ב
שכח נר דלוק על הטבלא מבעוד יום – מנער את הטבלא ונופלת, ואם כבתה כבתה. אם הניחה מדעת, אסור לנערה, שהטבלא היא בסיס לדבר האסור.
נר שאחורי הדלת, אסור לפתוח את הדלת. ואפילו לר"ש הסובר דבר שאין מתכוין מותר, פסיק רישא הוא, שהרוח מכבהו.
מדורה נגד הדלת – אם יש רוח שאינה מצויה אסור לפתוח את הדלת, שהרוח מבעיר את האש והוא פסיק רישא. ברוח מצויה – י"א שמותר שאין זה 'פסיק רישא', וי"א שאסור גזירה שמא יפתח גם ברוח שאינה מצויה.
גרם כיבוי – מן התורה מותר לדברי הכל, שנאמר 'לא תעשה כל מלאכה', עשיה אסור גרמא מותר, ורבי יוסי אוסר מדרבנן, משום שאדם בהול על ממונו ואם יתירו לו גרם כיבוי יבוא לכבות בידים.
היה כתוב שם על בשרו – לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום טינופת. ומותר לטבול טבילה של מצוה אם אינו משפשף ומוחק בידים, ואע"פ שנמחק השם מאליו, רק עשיה אסור אבל גרמא מותר. אם יש לו גמי צריך לכורכה בשעת טבילה, שאסור לעמוד בפני השם ערום, שנאמר 'ולא יראה בך ערות דבר' (אבל לא יהדקנה, משום חציצה). ולא די שיניח ידו על השם, שלפעמים שוכח ומסירה. אם אין לו גמי – לת"ק ידחה את הטבילה למחר שטבילה בזמנה אינה מצוה, לר' יוסי לא ידחנה שטבילה בזמנה מצוה.
***************