"ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלוקיך"  (כו, ג)

כתב רש"י "ואמרת אליו שאינך כפוי טובה", מו"ר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל מדקדק מדוע לא אמר 'שהנך מכיר טובה', למה אמר בלשון השלילה שאינך מכיר טובה. אלא, מבאר הגרא"ב זצ"ל, שבאמת אין אפשרות להכיר בטובתו של הקב"ה, כי הרי מי יכול לרדת לעומקה ופרטיה של כל טובה וטובה, וכפי שאנו אומרים בתפילת נשמת כל חי "אילו פינו מלא שירה כים" וכו' "אין אנחנו מספיקים להודות ולהלל על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות", אם כן כל שבאפשרותנו, הוא רק להיות בגדר שאיננו כפויי טובה.  (דרשו)

"ואמרת אליו… וענית ואמרת לפני ה׳ אלוקיך ארמי אבד אבי"  (כו, ג-ה)

״וענית ואמרת״ – לשון הרמת קול  (רש"י) . שאל הרה״ק בעל ה"בית ישראל" מגור זי״ע הרי מקודם  (פסוק ג)  פירש רש״י ״ואמרת״ – שאינך כפוי טובה, א״כ מהו הפשט הנכון? אלא ענה וביאר: שניהם אמת והאחד משלים את השני. דהיינו, כי דרך העולם כשבאים לבקש מהקב״ה, צועקים ומבקשים בכל פה, אולם להודות ולומר תודה מסתפקים לומר בשפה רפה ובחצי פה. ומכאן נלמד כי גם בהכרת טובה צריך להיות בהרמת קול, להודות להלל ולשבח להקב״ה על כל הטובה שעשה לנו, וכמו כן צריך להודות לחברו על טובה שעשה לו, בהרמת קול…

"ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת  (כו, ט)

רבים מדקדקים בפסוק זה שנראה כמהפך את סדר הדברים, כי הארץ ניתנה לישראל עוד קודם בואם אליה! והנה על הפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות יט, ד) תירגם ודרש יונתן בן עוזיאל שהקב"ה לקח את עם ישראל בערב פסח מצרים כעל כנפי נשרים אל מקום המקדש, ושם עשו את הפסח, ובאותו לילה החזירם למצרים. ולפי זה אכן התקיים קודם "ויביאנו אל המקום הזה" ממש, אל בית המקדש, בפסח מצרים, ואחר כך "ויתן לנו את הארץ הזאת" כשנכנסנו לארץ וקיבלנו נחלות…  (נפתלי שבע רצון)

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים"  (כו, טו)

אמרו חז״ל  (מובא ברש״י יח, טז)  ״כל השקפה שבמקרא לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך, שגדול כח מתנות עניים שהופך מדת הרוגז לרחמים״. פירש הרה״ק רבי ישראל מטשורטקוב זי״ע: ״כל השקפה״ – אם ישקיפו משמים ויבדקו את מעשינו אם טובים המה. ״לרעה״ – ימצאו תמיד כי הם חסרים ופגומים, ״מלבד במתנות עניים״ – אף אם הכוונה אינה כראוי זה תמיד טוב, שהרי העני מתפרנס על ידו… כן מובא בשם ה"בעל שם טוב" הק׳ זי"ע דאע״פ דלימוד התורה ועבודת ה׳ צריכים להיות לשם שמים ובכוונה רצויה, מ״מ בגמילות חסדים אין מדקדקים כל כך, שהרי סוף סוף נהנה השני ממעשי חסד שלו, ומה לו לפלוני אם נעשה הדבר לשם שמים או לא…

"ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה… וענו כל העם ואמרו אמן  (כז, טו)

מה נשתנה 'ארור' זה, שנאמר בו לשון עתיד – "אשר יעשה", משאר ה'ארורים' שנאמר בהם לשון הווה – "ארור מקלה", "ארור מסיג", "ארור משגה", וכן כולם? אך כבר אמרו חז"ל (קידושין לט:) שבכל העבירות "אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה", חוץ מעבודה זרה – שמחשבה לעשותה מצטרפת למעשה. לפיכך בכל ה'ארורים' אין האדם נעשה ארור עד שיעשה בפועל את העבירה, אך בעבודה זרה – מיד כשהאדם חושב לעשותה הרי הוא כבר "ארור". ולכן 'ארור' זה נכתב בלשון עתיד, כי אף שלא עבד עבודה זרה, הרי המחשבה על העתיד גרמה לו להיות ארור!  (רבי שמשון מאוסטרופולי)

"ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך"  (כח, ב)

וקשה הלשון והשיגוך, דנראה כמיותר. ונראה דהנה יש שהקב"ה משפיע טובה לאדם, אך היות שהדבר נראה כרע בעיני האדם, על כן הוא בורח מזה והטוב אינו משיג אותו. ועל זה התפלל דוד המלך ואמר, אך טוב וחסד ירדפוני, שהחסד ירדוף אותי, כי לפעמים אין לאדם דעת לרדוף אחר הטוב וחסד אלא הוא בורח ומונע ידו מהם, לזה התפלל שהם ירדפוהו וישיגוהו. וזה שאמר הכתוב, ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, שירדפו אחריך וישיגוך אף אם תברח מהם, כי חפץ הקב"ה להטיב לך ושתזכה בברכות.  (דגל מחנה אפרים)

"שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו חמורך גזול מלפניך ולא ישוב לך"  (כח, לא)

שמעתי בשם הגה"ק בעל "דעת קדושים"  (מבוטשאטש)  זי"ע, דהנה כמה בני אדם יושבים בתענית ואינם משימין על לבם עיקרו של תענית, ויותר טוב ומועיל עצת הראב"ד – שבעוד הנאתו מהמאכל אשר לפניו ימשיך ידו, וזה יותר מסוגל מכמה תעניות הן אמת בעוד ששרוי בתענית נכנע קצת קשיות ערפו, אבל כשאח"כ ישב לאכול ולשתות שוב ישוב אליו היצה"ר כבתחילה, משא"כ אם מכניע אפו בעודנו הנאת הגשמיות לפניו ומושך ידו, לא ישיב אליו. הוא אשר רמז כאן עצה נכונה: "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו" שתמשיך ידך בעודנו טבוח לעיניך, ואז תוכל להיות בטוח כי "חמורך" גשמיותך – "גזול מלפניך ולא ישוב לך".  (ערוגת הבושם)

"שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו  (כח, לא)

מה קללה היא זו, הלא דין ידוע הוא שאסור לישראל לאכול משחיטת עכו"ם, ואין זה חידוש שיתחדש בשעת הקללות! אמנם שיטת ה'כסף משנה' היא, וכן נקט ה'כרתי ופלטי' שאם הישראל עומד על גבו של העכו"ם ששוחט ורואהו שוחט, מותר לו לאכול מן השחיטה. זה שחידש הפסוק: "שורך טבוח לעיניך" – אפילו שתעמוד על גבו של העכו"ם – "ולא תאכל ממנו" מפני שהעכו"ם האויב יגזול אותו ממך ויקדים לאוכלו לפניך.

(מקרא מפורש)

"ובאו עליך כל הקללות… כי לא שמעת בקול ה' אלוקיך… והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה  (כח, מה-מז)

כמה תמיהות יש לתמוה כאן: א. הובאו בפסוקים כאן שני טעמים לקללות: "כי לא שמעת" ו"אשר לא עבדת… בשמחה". איזה מהם הוא הטעם האמיתי לקללות? ב. אם טעם אחד הם, מדוע התורה לא כתבה בקיצור 'כי לא שמעת בקול ה' אלוקיך לעובדו בשמחה' וכיו"ב? ג. מדוע בין שני הטעמים הנ"ל מבואר

שהקללות יהיו "בך לאות ובזרעך עד עולם", היה צריך לכתוב זאת בתוך הקללות? ד. מדוע בטעם הראשון נאמר "כי לא שמעת", ובשני – "תחת אשר לא עבדת". מה ההבדל? ונראה ליישב הפסוקים באבחה אחת: אמנם אדם החוטא צפוי לעונשים, אך מדוע הקללות ידבקו גם "בזרעך עד עולם", אם האב חטא – מה אשם הבן? לכך בא הכתוב כמיישב: הקללות הבאות על החוטא – "ובאו עליך כל הקללות" הן כעונש "כי לא שמעת בקול ה' אלוקיך". אך הקללות שיהיו "בזרעך עד עולם" הם לא עונש על חטאי החוטא, אלא הם מציאות שתהיה "תחת אשר  (תמורת, חלף. לא עונש)  לא עבדך… בשמחה ובטוב לבב מרוב כל", שכן ידוע שאדם העובד את ה' ביגון ועצב, בניו אחריו יפרקו מעליהם את עול המצוות, והואיל ותהיה מקולל ותהיה בעצב ובחוסר כל וכך תעבוד את ה' – בניך יסברו שעבודת ה' היא עול ויבקשו לפרקו מעליהם.  (מפי השמועה)

הוכחה נפלאה לדבר זה – שעבודת ה' מתוך עצבות מדירה רגלי הבנים מקיום מצוות ה', ועבודת ה' משמחה מטיבה עמם, נוכל ללמוד מהדין הבא: פסק השולחן ערוך  (או"ח תקנט, ב)  שבליל תשעה באב אין אומרים "ובא לציון", אלא מתחיל מ"ואתה קדוש". ואחד הטעמים שהביא לכך ה'משנה ברורה' בשם הטור הוא: מפני שתשעה באב "אסור בדברי תורה ולא שייך לומר 'ולא ימושו מפיך'". וקשה: הלא בתשעה באב מותר לעסוק בדברי תורה כגון אגדות החורבן, איוב וכדו', וא"כ ניתן לומר "לא ימושו

מפיך" על דברי התורה הללו! אלא מכאן מוכח שתורה שנלמדת שלא   בשמחה,   שכן   אלו   דברים   שאינם   משמחים  את  הלב

(ומשום כך מותר ללמוד בהם בת"ב)  לא שייך בה "לא ימשו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", שכן תורה שלא בשמחה אינה יכולה להוות הבטחה שהבנים יקיימו את התורה, ולכן מתחילים רק מ"ואתה קדוש"! (הג' רש"י בורנשטיין, ר"י קרית מלך)

"הרכה בך והענגה אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ"  (כח, נו)

היראים  (סימן תיב)  כ' לגבי מצות עונג שבת, "כשם שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת גופו, ומצוה לאדם לענג עצמו בהנאת גופו שגם היא נקראת עונג דכתיב "אשר לא-נסתה כף-רגלה הצג על-הארץ, מהתענג, ומרך", ע"כ. דבר מעניין בעניין "עונג שבת" נמצא ב"לקט יושר"  (לתלמיד התרומת הדשן עמ' 121)  שכתב "יש לתקן תענוגיו שילך כמה פעמים לשוק בערב שבת לקנות צרכי שבת, שזהו נכון יותר מלקנות בבת אחת כל הצורך לשבת, משום שכשהוא מרבה לקנות הרבה פעמים הוא קונה ומרבה יותר בתענוגים, או שמא ימצא בפעם אחרת דבר שהוא מתענג בו יותר אז שכרו הרבה מאוד". ומרן הח"ח זצ"ל (שם עולם ח"א פ"ד) כתב "שמעתי בשם גדול אחד, שאמר, לפי מה שידוע מחז"ל דמי ששומר שבת בעולם הזה אז גם שם אפילו אם נתחייב חס ושלום עונש גהינום עבור עונותיו אינו נענש ביום השבת, דנחשב לאיש ההוא זמן שבת מעת שהתחיל בערב שבת להתעסק בצרכי שבת, ומגינה עליו זכות השבת, ועל

כן מאד צריך להשתדל בעניין צרכי שבת וייטב לו בזה ובבא.

ודומיא דמוצאי שבת, דעד שישלימו ישראל סדריהם אינם נענשים בגהינום אף שכבר הוא לילה, מטעם דנמשכת קדושת שבת עד זמן זה, (וכדאיתא בסימן רצ"ה בטור או"ח והגר"א שם), כן הוא בערב שבת מעת שמתחיל להתעסק בצרכי שבת מתנוצץ עליו קדושת שבת, ע"כ. ובשערי תשובה (סי' רנ, סקב) כתב "עיין באה"ט בשם כוונות האר"י ז"ל, הזיעה שאדם מזיע בצרכי שבת הם סגולה למחיקת העונות כמו הדמעות ולכן צריך לטרוח הרבה בשביל כבוד שבת".  (קב ונקי)

"והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם"  (כח, סג)

רמז נאה בפרשתנו עובר מדור לדור, ויש המייחסים אותו לרבינו אברהם אבן עזרא. בתוכחה נאמר והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם ולהרבות אתכם, כן ישיש ה' עליכם להאביד אתכם ולהשמיד אתכם וגו'.

על כך מתפללים אנו בשיר של יום ליום שני (תהלים מח) 'כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות'. על הזמנים הטובים עליהם נאמר כאשר שש ה' להטיב לנו רק שמענו, אך את הסיפא המוכיח 'כן ישיש…" ראינו וחשנו בעצמנו! ובכל מצב, נאמנים אנו ומכריזים "כי זה אלקים אלקינו עולם ועד הוא ינהגנו על-מות"!