פרשת שמיני

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

שרפת נשמה וגוף קיים [פסחים · עה א]

יש שהגוף נשרף והנפש [נשמה בפי כל] קיימת, כדוגמת הרוגי מלכות שבשעה שהוצאו להורג על דברי תורה כר' עקיבא וחבריו [עשרה הרוגי מלכות] וכן ההולכים בעקבותיהם עד לימינו אנו, החומר מתכלה, והנפש קיימת לנצח. גוויל נשרף ואותיות פורחות באוויר, את החומר ניתן לשרוף, ואילו האותיות קיימות ופורחות באוויר. המן ונבוכדנצר וכל הבאים אחריהם ביקשו להרוג ולהשמיד עם שלומי אמוני ה', הם ידעו שרק את הגוף ניתן לכלות, אבל את נפש היהודי המאמין, לא יהיה ניתן לכלות בשום אופן. כשאויבי ישראל היכו בנו בעבר הרחוק והקרוב, היו שומעים את קריאת שמע יוצאת מפיהם כשהייתה נשמתם יוצאת באחד. את האמונה לא יכלו לשרוף באש, מפני שיש אש שהיא עולה על כל האישים, זו היא האש האלוהית המבטא את דעת ה'.

ויש שהנפש נשרפת וגוף קיים- זה הוא האויב הקשה ביותר שיש לנו כעם ה' ההולך בדרכי ה'. אויב שקם בקרבנו ומכריז על השמדה רוחנית. אויב שבא בדמות מסיון המטיף לחסד וצדקה, לחברות וידידות בין יהודי לשאינו יהודי ועידוד לנשואי תערובת תחת הכותרת "מדינה לכל אזרחיה". הגוף קיים, אך הנפש שרופה.

בקרובים ביותר אל ה' יתברך בתורה ואמונה כאחת, התקדש שמו של הקב"ה בעולם בכך שכל מי שלא רק מבטל את מצוות ה' נשרף, אלא אפילו מי שפועל למען ה', רק שפעולתו זו היא על דעת עצמו ולא על פי הציווי, הרי שגם הוא עלול להישרף. לפעולה כזאת כינתה התורה כ"אש זרה". דעת ה' היא אש, כפי שנאמר "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְהוָה" [ירמיה כג כט] ודעת האדם אשר נפשו מן העליונים היא אש, ולמרות שהייתה יורדת אש מן השמיים ואוכלת את הקורבנות במקדש, הייתה מצווה על הכוהנים להביא אש מעצמם הקרויה אש מן ההדיוט, והיא הייתה עולה ומתמזגת עם האש מן השמיים, כלומר דעתו של האדם העובד את ה' באמת, עולה בקנה אחד עם דעת ה', או אז תשרה עליו השכינה וכפי שנאמר בפרשה " וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֶל־כּל־הָעָֽם" אבל מי שחושב שהוא עובד את ה' וטועה בדרכיו, אינו אלא עובד את אותו מוצר כוזב שיצר לו במוחו, דהיינו הדמיון שמפעיל אותו, ולא השכל. שכן כל מי שדעתו אינה משקפת את דעת ה' באמת, גם אם הוא קרוב מאוד לה' יתברך, בתורה ומצוות וכן במעשים טובים, עלול בשל כך לשלם מחיר כבד מאוד ולו רק בגלל ששינה מהדיבור של הקב"ה. מאות פעמים חזר הכתוב על המשפט "ויעש משה כאשר ציווה אותו ה'", וכן גם בפרשה לפחות ארבע פעמים חוזר הכתוב לומר שמשה ואהרון פעלו אך ורק על פי הציווי של ה', ומן הרגע שבניו של אהרון חרגו מהדיבור של ה' יתברך, שילמו על כך בחייהם על אף כוונתם הטהורה. ואם בארזים פרצה השלהבת, מה נאמר אנו אזובי הקיר?

"אש תמיד" = "דעה בפועל תמיד"

שונה היא בתכלית ואף אין שום יחס בין הדעה המיוחסת לה' יתברך ולבין הדעה של האדם, ועל כך הרחיב הרמב"ם בחלק הראשון של המורה פרק סח' שהוא מן הקשים ביותר להבנה אם לא הוכשרנו לפני כן כיאות. שכן מהדברים הנאמרים שם נמצאנו למדים שהקב"ה, הוא היודע, הוא הדעה והוא הידוע. בעוד שאצל האדם הנברא, דעתו מורכבת בהיותו מושפע מגורמים אשר הם מחוצה לו, כמו כן הוא יודע בכוח ולאחר מכן ידע בפועל את אשר יוציא מן הכוח אל הפועל. וכן פעמים ידע ופעמים לא ידע הכל לפי כוח המקבל. אבל הדעה ביחס לה' יתברך אינה ולא הייתה מעולם בכוח, אלא היא הייתה ותמיד תישאר בפועל ללא שום שינוי או התפעלות כזו או אחרת שכן הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, והדברים עתיקים אף למבין. ובסיום דבריו שם כתב

"… ואין כוונתנו עתה לבאר עניין זה, אלא הכוונה שהדבר אשר הוא לו לבדו ומיוחד בו, הוא היותו דעה בפועל תמיד, ואין מעצור לפניו מלהשיג, לא מצד עצמו ולא מזולתו, ולפיכך חיובי שיהא יודע ודעה וידוע תמיד לעולם, ועצמותו היא היודעת והיא הידועה והיא הדעה, כפי שהדבר חיובי בכל דעה בפועל… והמחשבות רחוקות מהבנת דבר זה…כי מאמר זה לא נתחבר אלא למי שכבר נתפלסף וידע מה שכבר נתברר מעניין הנפש וכל כוחותיה." עכ"ל. יוצא איפה שרק מי שנשלמו בו התכונות האנושיות [כדברי הרמב"ם על המשנה בבא קמא ד, ג, עיי"ש פירושו הנפלא] יזכה לאותו "כבוד ה'" שנגלה למשה ואהרון ולכל בני ישראל במעמד חנוכת המשכן בכך שהדעה שבהם נקשרה עם הדעה של מעלה ועלתה יפה בקנה אחד וללא תפזורת. ומי שלא נשלמו בו אותן תכונות אנושיות, אם זה בגין כך שאינו נשוי או שמורה הלכה בפני רבו או ששתוי יין, או בשל התלהבות יתר מתוך דחף פנימי לעבודת ה', וללא הכנה והכוונה מתונה מראש, עלולה עבודה שכזו להפוך לעבודה זרה שבה האש מתפזרת לכל רוח מתוך שכרון חושים כשבסופה של אש כזאת תבוא חלילה טרגדיה העלולה להביא לשבר אמוני בקרב המון העם.

יש מהמורים אז וגם היום אשר מלמדים ומרביצים להמון העם תורה שלמה ומופלאה יום יום במשך כל מעגלות השנה, וכן עורכים כנסים מידי פעם בפעם שיש בהם כדי להרחיב את הדעת ולהדבק בצור העולמים, לזאת ייקרא "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

ויש את המהבילים והמבוהלים, התועים והמתועתעים, ההולכים בחושך [תרתי משמע] עם ציבור גדול והמוני, בעקבות "רב" הוזה ותימהוני שלא סיים אפילו יב שנות לימוד ביסודי, אי שם לצפון ביערות ההלם והשיגעון כדי לזרוק לתוך אש זרה ומוזרה עשרות אלפי נרות בתקווה שפעולת הבל זו תביא אותם אל הברכה וההצלחה. יזכנו ה' להיות מההולכים בתום וביושר בכך שיקוים בנו מאמר הכתוב "אָ֥ז תִּפָּקַ֖חְנָה עֵינֵ֣י עִוְרִ֑ים וְאׇזְנֵ֥י חֵרְשִׁ֖ים תִּפָּתַֽחְנָה" וכן מאמר הכתוב "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם".  והמקום ברוך הוא יסייענו על מעשי רצונו אמן.