הכעס – רעה חולה לגוף ולנפש

אחת המפריעים הגדולים ביותר בעבודת ה', ובפרט בעניינים שבין אדם לחברו – היא מדת הכעס. ישנם בני אדם שכאשר הם כועסים, אינם שמים לב על מה שעושים, ועושים הרבה עניינים בכעסם מה שלא היו עושים בלא הכעס, כי הכעס מוציא את שכלו של האדם ממנו עד שמרבה דברי הכעס ונכנס במחלוקת וקנטורים, לכן גם אי אפשר שינצל הכעסן מחטאים גדולים. ואולי נראה שהכעס הוא דבר בלתי נשלט, אבל רבותינו מלמדים אותנו שלא כן הוא! על ידי תחבולות ומאמץ, יכול האדם להתגבר גם על מידה מגונה זו. (אורחות צדיקים)

ואמנם יש לדעת שהכעס אינו רק גורם מפריע לעבודת השם, ולעברות חמורות שבין אדם לחברו, אלא הכעס הוא מפריע באופן אישי ופרטי לאדם בחיי היום יום, ומקלקל את בריאותו, כדלהלן.

אמרו חז"ל (מסכת נדרים כב ע"א): "כל הכועס, כל מיני גיהנם שולטים בו". ובאר רבנו הרא"ש, כל כך קשה הכעס לגופו של האדם, כאילו היה נידון בכל מיני פורענויות בגיהנם. שנאמר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". ולא עוד אלא שהתחתוניות [טחורים] שולטות בו, שנאמר (דברים כח סה): "וְנָתַן ה' לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז, וְכִלְיוֹן עֵינַיִם, וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ", איזהו דבר שמכלה את העיניים ומדאיב את הנפש? הוי אומר: אלו התחתוניות. והיינו שעל ידי הכעס, החום הטבעי מתגבר ושורף את המאכל מהר, ואינו נעכל כראוי, ומתוך כך אין יכול המאכל לצאת מהרה מן הגוף, ובא לידי תחתוניות.

הכעס מסלק את מאור עיניו של אדם, שנאמר (בראשית כו לה): "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה", ומיד בסמוך נאמר: "וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת". וכן נאמר (תהלים ו ח): "עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי". ונאמר (איוב יז ז): "וַתֵּכַהּ מִכַּעַס עֵינִי". (מדרש אגדה לקח טוב)

כתב בספר חסידים (סימן קמה): בעלי הכעס חייהם אינם חיים (פסחים קיג ע"ב), וגם מתים קודם זמנם, וכן הוא אומר (איוב ה ב): "כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַס", וכן נאמר (איוב יד א): "קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז". לפיכך יתרחק מן הכעס וינהיג עצמו שלא ירגיש אף בדברי מכעיסו, וזו היא הדרך הטובה.

כתב בספר אורחות צדיקים (שער הכעס): הכעס היא כל כך מידה רעה, וכמו שהצרעת היא מחולי הגוף, כן הכעס מחולי הנפש.

להלן תחלואי גוף נוספים הבאים מהכעס (ספר "הסר כעס מלבך" פ, פא, פד, פה):

"אין לך דבר שמזיק לגוף כמו הכעס. על כן השמרו אל תזיקו לגופכם ולנשמתכם". (צוואת רבי שבתי בן השל"ה)

"הכעס יעורר חמימות גדולה, ומביא לקדחת ולמחלת עצבים וטירוף הדעת". (שבילי אמונה)

"רוב החולאים שבאים לאדם, באים מתוך הכעס הבא מגסות הרוח, ומזה מתנפחת הריאה ונסרך לדופן או בשאר מקומות, ועל ידי זה באים חולאים ועלול למות. בסיכום: הורג את גופו וממית את נפשו, חס ושלום". (בת מלך הנספח לספר זרע קודש)

"ידוע שכל אדם שגברה עליו מידת הכעס, הוא צפוי לכל מיני חולאים, ה' יצילנו, וחייו אינם חיים. וזה עצמו עוון גדול, שצריך אדם לשמור בריאותו שלא יקראנו אסון, כדי שיוכל לעבוד את השם, שנאמר "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". (מתוק מדבש)

"הכעס מעורר את החמימות הנמצאת בגוף, עד שיתהווה בו סוג ממיני הקדחת, ובפרט האנשים שהם נוחים לכעוס על כל סיבה קטנה, גורמים לבריחת הדם מהשטח החיצוני אל החלקים הפנימיים שבגוף, ופניהם מתחוורים, והלב דופק ורועד בחוזקה. ונופלים לחולאים רבים שאין להם שום תרופה." (מענה רך)

"הכעס גורם למחלת אולקוס, מחלת כליות, מחלת לב. הגוף לא סובל מתח ומפריש מיצים המזיקים וקודחים חור ברקמות הפנימיות של הגוף". (מאורות)

 

עצה טובה להינצל מהכעס

בהיות ואמרו חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", עלינו להתבונן, אילו היה בא לאדם ניסיון של עבודה זרה, היאך היה מתגבר עליו ולא משתחווה לפסל, שהרי זה אחד משלושת העבירות שיהרג ולא יעבור עליהם. ואילו היינו רואים בן אדם שמעמיד פסל ומשתחווה לו, והיינו שואלים אותו "למה אתה משתחווה"? והיה עונה: "כי פלוני הרגיז אותי ועשה לי כך וכך", היאך היינו מסתכלים עליו, היאך היה מגונה בעינינו, וכי בשביל אותו אדם טיפש שהתנהג איתך שלא כשורה, אתה משתחווה לפסל, ואומר לו: "אתה האלוהים שלי, אתה בראת אותי"?!

עלינו לדעת, כי כך בדיוק הוא אותו אדם שכועס, עובד עבודה זרה כפשוטו, מעמיד פסל ומשתחווה לו, ואומר לו אתה האלוהים שלי, אתה בראת אותי, כי בכעסו כביכול אינו מאמין בבורא עולם שהוא עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, אינו מאמין שבורא עולם שלח את אותו אדם שיתנהג עמו שלא כשורה, וכמו שכותב רבנו בחיי בשבעת עמודי בטחון: "אף אחד לא יכול להזיק לי, אם לא ברצונו של השם יתברך".

אמור מעתה, אם בא לאדם ניסיון הכעס, כגון שהוא ממתין לאוטובוס כדי לנסוע לעבודה, והנה האוטובוס מאחר או שיש פקק בדרך, וממילא הוא יאחר לעבודה ויורידו לו במשכורת, אזי לפני שיכעס, יתבונן האם שווה להשתחוות לפסל בגלל שהפסיד מאה או מאתים שקלים?!

או למשל: אדם חזר מהעבודה לביתו רעב, עייף וצמא, כל הדרך הוא חושב, עכשיו אני אבוא לבית, אוכל מטעמים, אנוח קצת וארגע מטרדות היום, והנה הוא בא לבית ומגלה שהתבשיל נשרף, לפני שיתפרץ, יעשה "פסק זמן" ויתבונן שניה אחת, האם שווה להשתחוות לפסל בגלל שהאוכל נשרף?! מה גם שלא יעזור לו הכעס והאוכל לא יתוקן, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין מ סע"ב): "רגזן, לא עלתה בידו אלא רגזנותו".

או למשל: אחר שאכל ושבע, עתה הוא רוצה לישון מעט, וילדיו הקטנים מרעישים וקשה לו לישון, יתבונן רגע אחד, האם שווה להשתחוות לפסל מפני שאינו יכול לישון?! ומאידך, יקח את הילדים בטוב ובנחת, וידבר על ליבם ויבטיח להם ממתק, ובעזרת ה' יוכל לנוח. [מה גם שאפשר להשתמש באטמים לאוזניים שלא ישמע את הרעש].

כלל העולה: יתאמץ כל אדם שלא להביא את עצמו לידי ניסיון הכעס, וכמו שאנו מבקשים בברכות השחר: "ואל תביאני לידי ניסיון ולא לידי בזיון". אבל גם אם קרה והגיע לו ניסיון, יזכור כי כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ולא שווה להשתחוות לפסל בשביל מה שלא נעשה לפי רוחו, ובעזרת השם ינצל מן הכעס.

ומעשה שהיה אצל החוזה מלובלין, שהשמש שכח להכין לרב מים לנטילת ידים של בוקר. ובהקיצו משנתו ראה הרב שלא הוכנו המים והחליט בלבו לנזוף בשמשו על הזנחתו. בו ברגע שנכנס השמש נזכר הרב במאמר חז"ל: "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה". אמר הרב בלבו, האם כדאי בשביל נטילת ידים לעבור על איסור עבודה זרה? עצר ברוחו ולא נזף. ("הסר כעס מלבך" קעג)

קרדיט: "בהלכה ובאגדה"