תמונה פאדוני
תפארת הקריאה בפרשת שמות
הרב דר' בר עמי הי"ו
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק א'
א: וַיָּמָת – הטעם ב'י', מלעיל. ה'מ' בקמץ קטן. וכן כל הפעלים הבאים בפרשה… וַיָּנָס… וַיָּשָׁב…
י"א: עַנֹּתוֹ – יש להדגיש את ה'נ' בדגש חזק ומלרע, מלשון לְעַנּוֹת.
י"ב: יְעַנּוּ – ה'נ' בדגש חזק, מלרע.
י"א: רַעַמְסֵס – ה'ע' בפתח וה'מ' בשוא נח. יש לקרוא רַעַמְ-סֵס, שונה מכל המקומות האחרים ששם קוראים: רַעְ-מְסֵס.
ט"ו: לַמְיַלְּדֹת – דעות שונות ביחס לניקוד השוא של האות 'מ'. בגלל שיש כאן מתג מתחת ל'מ', לכן מתייחסים לשוא כשוא נע. יש הסוברים כי ה'מ' בשוא נח, וה'ל' בדגש חזק ובשוא נע. צלו"ל. נ"ל: בשוא נע.
ט"ז: אִם בֵּן – המילה 'בן' בצירי ולא בסגול. (אשרי המבחינים).
ט"ז: בְּיַלֶּדְכֶן – ה'ל' בסגול ובדגש חזק, ה'ד' בשוא נח. (מרחף).
ט"ז: הָאָבְנָיִם – ה'א' בקמץ קטן וה'ב' בשוא נח.
הא הידיעה – סברות שונות: קמץ גדול או קטן? צלו"ל. נ"ל: קמץ גדול.
ט"ז: וַהֲמִתֶּן – ה'ת' בדגש חזק.
ט"ז: וְחָיָה – ההטעמה ב'ח' מלעיל, ה'י' רפויה ללא דגש.
י"ז: וַתִּירֶאןָ – ה'א' נחה ואינה נהגית. נקרא: 'וַתִּירֶנָה' מלשון יראה (ולא מלשון ראיה) דגש חזק ב'ת'.
י"ז: אֶת הַיְלָדִים – ה'י' רפה ובשוא נח.
י"ט: הַמְיַלְּדֹת – דעות שונות ביחס לשוא תחת האות 'מ'. יש הסוברים כי ה'מ' בשוא נח. ה'ל' בדגש חזק ובשוא נע. יש הסוברים כי ה'מ' בשוא נע בגלל המתג שב'ה'. צלו"ל. נ"ל: בשוא נע.
י"ט: כִּי חָיוֹת – ה'י' רפויה ולא בדגש. ההבדל הוא עצום!
י"ט: הַמְיַלֶּדֶת – האות 'מ' בשוא נח. כי אין מתג מתחת ל'ה'.
כדין שוא הבא אחרי תנועה קטנה.
כ: וַיֵּיטֶב – ה'י' הראשונה בצירי מלא ולא בחיריק. מלעיל.
כ"א: בָּתִּים – דגש קל ב'ת'. שלא כדין כי לא יבוא דגש לאחר קמץ גדול. הרבה נימוקים מנסים להסביר מציאות זו. יש דעה: שזה דגש חזק. נלע"ד: דגש קל.
פרק ב'
ג: הַצְּפִינוֹ – ה'צ' בדגש חזק ובשוא נע לתפארת הקריאה.
ג: וַתַּחְמְרָה – ה'מ' בשוא נע ולא מפיק 'ה'.
ה: אֲמָתָהּ – ה'א' בחטף פתח, ה'מ' וה'ת בקמץ גדול. שתיהן רפויות ומפיק 'ה' לשון שפחתה. למרות המפרשים, אין לקרוא "אַמָּתָהּ" לשון ידה.
י"ד: הַלְהָרְגֵנִי – ה'ל' בשוא נח וללא דגש. דעות שונות אם יש מתג מתחת ל'ה'.
בן-אשר: אין מתג. ה'ה' השניה בקמץ קטן.
כ: וְיֹאכַל לָחֶם – יפסיק מעט בין שתי המילים (ל-ל).
כ"ב: גֵּרְשֹׁם – ה'ר' בשוא נע ולא בשוא נח. יבטא היטב את האות 'ם'.
כ"ב: נָכְרִיָּה – ה'נ' בקמץ קטן, ה'ר' בחיריק חסר וה'י' אחריה בדגש חזק.
כ"ה: וַיֵּדַע – ההטעמה מלעיל ב'י'.
פרק ג'
א: רֹעֶה – להגות את ה'ע' שלא יישמע 'רואה'.
א: חֹרֵבָה – ההטעמה ב'ר' מלעיל.
א: מֹשֶׁה מֹשֶׁה – אין הפסק בין שתי המילים הללו. (המדרש מרחיב ומנמק).
ב: וַיֵּרָא – ההטעמה ב'ר' מלרע. ולא במקום התילשא שעל ה'ו'.
ז: אֶת עֳנִי – ה'ע' בחטף קמץ. קמץ קטן, ההטעמה ב'נ'.
ט: בָּאָה – הטעם ב'ב' מלעיל לשון עבר.
י"א: מִי אָנֹכִי – ההטעמה באות 'נ' מלעיל, ולא ב'א'.
י"ב: כִּי אֶהְיֶה – להקפיד בהיגוי המילה 'אהיה'. ה'ה' בשוא נח ויש להגות אותה היטב, ואין לקראה בסגול אלא בשוא נח.
י"ח: וּבָאתָ – 'ו' החיבור. ההטעמה ב'ת' מלרע לשון עתיד, ולא ב'ב'.
כ: בְּכָל נִפְלְאֹתַי – דעות אחדות בעניין ניקוד ה'ת', פתח או קמץ? בן-אשר: בפתח.
כ: אֲשֶׁר אֶעְשֶׂה – יש הסוברים כי השוא מתחת ל'ע' הוא שוא נח, בכתר אר"ץ ובתנ"ך ברויאר 'אֶעֱשֶׂה'. בתנ"ך קורן בשוא. והבוחר יבחר.
פרק ד'
ב: מַזֶּה – כתוב 'מזה', נקרא: 'מַה I זֶּה'. להפריד בין המילים שלא יישמע לשון 'הזייה'.
ו: הָבֵא – ההטעמה ב'ה'.
י: אָנֹכִי – ההטעמה ב'נ' מלעיל.
י: גַּם מִתְּמוֹל – ה'ת' בדגש חזק ובשוא נע.
י"ג: שְׁלַח נָא – ה'ש' בגעיא (וקריאתה נוטה כחטף סגול).
ט"ו: וְהוֹרֵיתִי – הטעם מלרע ב'ת' לשון עתיד.
ט"ז: תִּהְיֶה-לּוֹ לֵא'להים – למשוך מעט במילה 'לו' שלא יישמע לשון שלילה. נקרא: "לֵלֹהִים".
י"ז: תַּעֲשֶׂה-בּוֹ – ה'ב' בדגש חזק מדין אתי מרחיק.
י"ח: חֹתְנוֹ – ה'ת' בשוא נע ולא בשוא נח.
י"ט: הַמְבַקְשִׁים – ה'מ' רפה ובשוא נע.
כ"ג: שַׁלַּח – להדגיש את ה'ל' בדגש חזק ציווי פיעל ולא עבר קל.
פרק ה'
א: וְיָחֹגּוּ – 'ג' בדגש חזק, לחסרון ה'ג' השניה משורש 'חגג'.
ד: לָמָּה – ההטעמה ב'ל' מלעיל. דגש ב'מ'.
ט: וְיַעֲשׂוּ בָהּ – ה'ו' בשוא נע, לשון עתיד. ה'ב' רפויה ומפיק 'ה'.
י"ד: שָׂמוּ – הטעם ב'ש', מלעיל.
ט"ז: וְחָטָאת – ה'ח' בקמץ וה'ט' רפה. אין לקרוא 'וְחַטָּאת'.
כ"א: יֵרֶא – הטעם ב'י' מלעיל.
כ"ב: א'דני – יש להטעים רק את האות 'נ'. מלרע.
כ"ב: לָמָה הֲרֵעֹתָה – 'למה' הראשונה, הטעם ב'מ' ורפויה ומלרע,
כדין הסמוכה לאותיות גרוניות א, ח, ה, ע.
כ"ב: לָמָּה זֶּה… לָמָּה … ההטעמה באות 'מ' בדגש חזק. גם האות 'ז' מודגשת בדגש חזק.