תפארת הקריאה בפרשת שמיני

ע"י הרב ד"ר (Ph.D.) ב"צ בר-עמ"י

מנכ"ל "אות-לעולם". המכון לחקר הלשון והכתב בישראל

 

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה,

לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.

 

פרק ט'

ד: נִרְאָה – ה'א' בקמץ גדול, לשון עבר (בהווה-נִרְאֶה).

ו: וְיֵרָא – ה'ו' בשוא נע , לשון עתיד. ולא בפתח.

ז: וְאֶת עֹלָתֶךָ – ה'ע' בקמץ לשון יחיד, ולא בחולם. 'עֹלֹתֶיךָ' לשון רבים.

ט"ו: וַיְחַטְּאֵהוּ – ה'ט' בשוא נע ובדגש חזק.

י"ז: מִלְּבַד – ה'ל' דגושה בשוא נע.

י"ט: וְהַמְכַסֶּה – ה'מ' בשוא נח, ויש סוברים שוא נע. נלע"ד: שוא נע. ה'ס' בדגש חזק.

כ"ב: וַיְבָרְכֵם – ה'ר' בשוא נע, לא בפתח ולא בחטף פתח.

כ"ג: וַיְבָרְכוּ – ה'ר' בשוא נע. ראה הערה פסוק קודם.

 

פרק י'

א: אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם – בתיבה 'לא' יש שני טעמים. מומלץ להפסיק מעט בתיבת 'לא'.

ב: וַתֵּצֵא אֵשׁ – הטעמה ב'ת' מלעיל.

ד: קִרְבוּ – שני טעמים באותה מילה. נקראת מלרע.

ה: בְּכֻתֳּנֹתָם – ה'כ' בקובוץ ורפויה, ה'ת' בקמץ חטוף (קמץ קטן) ובדגש חזק.

ו: רָאשֵׁיכֶם – ה'ר' בקמץ גדול.

ו: אֲשֶׁר שָׂרַף I ה' – להפסיק מעט אחרי התיבה 'שרף', ולקרוא את שם ה' לבד.

י: וּלְהַבְדִּיל – מתג ב'ו' וה'ל' בשוא נח. יש הסוברים בשוא נע. צלו"ל.

נלע"ד: שוא נח. והבוחר יבחר.

י"ב: קָדָשִׁים – יש סוברים שה'ק' בקמץ קטן ויש סוברים בקמץ גדול. וכן להלן:

נלע"ד: קמץ גדול.

י"ג: חָקְךָ וְחָק–בָּנֶיךָ – האות 'ח' בשתי התיבות בקמץ קטן.

י"ג: כִּי כֵן צֻוֵּיתִי – ה'צ' בקובוץ ומלעיל, פירוש (אני קבלתי ציווי) שונה מפסוק י"ח להלן.

י"ח: כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי – ה'צ' בחיריק, מלעיל (אני צוויתי אתכם).

י"ט: וְאָכַלְתִּי – ההטעמה ב'כ' מלעיל. ה'ו' הוא 'ו' החיבור ולא 'ו' ההיפוך.

י"ט: הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' – 'ה' השאלה בפתח, וה'י' דגושה. (יוצא מהכלל). 'ט' רפויה.

 

פרק י"א

ב: הַחַיָּה – ה'ח' בפתח וה'י' בדגש. אם לא מדגישים את ה'י' נקבל משמעות אחרת: 'יולדת'.

ב: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ – ה'מבין חידות' הגיע לכלל ומסקנה.

כל תיבת 'תאכלו' אשר לפניה נמצאת המילה 'זה' או 'זאת' ה'כ' באה בשוא נע 'תֹּאכְלוּ'.

וכל 'תאכלו' אשר באה המילה לפניה ברבים כגון 'מבשרם לא תאכלו', אז ה'כ' מנוקדת בצירי. אם מדובר באס"ף (א'תנחתא ס'וף פ'סוק) השוא בכל מקרה מתחלף בצירי.

ז: וְשֹׁסַע שֶׁסַע – תיבה ראשונה במלרע, והשניה מלעיל.

ח: לֹא תִגְּעוּ – ה'ג' דגושה בדגש חזק לשון נגיעה,

והקורא 'תִּיגְעוּ' משנה משמעות ללשון 'יגיעה'.

ט: בַּיַּמִּים – דגש חזק ב'מ' . אי הטעמת הדגש תשנה משמעות.

י"ג: תְּשַׁקְּצוּ – ה'ק' בדגש חזק. 'ק' בשוא נע.

י"ג: הָעָזְנִיָּה – ה'ע' בקמץ קטן. ה'י' בדגש חזק.

י"ח: וְאֶת–הָרָחָם – מלרע.

כ"א: אֲשֶׁר לוֹ – כתיב 'לֹא' ב'א' והכוונה לקרוא 'לוֹ' ב'ו'. מומלץ להאריך במעט את קריאת המילה 'לוֹ' או ליצור הפסקה קלה ביותר אחרי המילה. חשובה ההבחנה. למרות שיש כאלה שמתעלמים.

כ"ב: וְאֶת–הַסָּלְעָם – ה'ס' בדגש חזק ובקמץ קטן.

ל"ו: מַעְיַן – ה'ע' בשוא נח.

מ"ג: וְלֹא תִטַּמְּאוּ – ה'ת' בחיריק חסר, ה'ט' וה'מ' בדגש חזק.

מ"ד: וְלֹא תְטַמְּאוּ – ה'ת' בשוא נע, ה"ט' רפויה, ה'מ' בדגש חזק.