שמירת הגוף והנפש 

"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם"

כתב הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד הלכה א): "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך האדם להרחיק את עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברים והמחלימים". ע"כ.

התייחסות חז"ל לשמירת הבריאות

בגמרא (מסכת שבת פב ע"א) מובא ששאל רב הונא את בנו רבה, מדוע אינך הולך לשיעוריו של רב חסדא ששמועותיו מחודדות? השיב הבן ואמר: לשם מה אלך לרב חסדא, הלא כאשר אני הולך אצלו, הוא מדבר איתי במילי דעלמא – עניינים של בריאות הגוף! ענה רב הונא לבנו בתמיהה: הוא עוסק בחיי הבריות, ואתה קורא לכך ענייני העולם?! כל שכן שעליך ללכת ללמוד אצלו! הרי לנו, כמה מעלה חשובה יש ללמוד וללמד בעניינים אלו, כי רצון הבורא יתברך בבריאותו של האדם שיהיה בריא ויעבוד אותו בשמחה.

בריאות איתנה

על כל אדם לשמור על בריאות גופו שלא יחלה. על כן, לא יאכל מאכלים שאינם בריאים, וישמור עצמו מהתקררות ומשאר דברים המשחיתים את הגוף, שכן אמרה תורה (דברים ד ט, טו): "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד", וכן נאמר: "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". ודרשו חז"ל (מסכת תענית כב ע"ב) על הפסוק (בראשית ב ז): "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – נשמה שנתתי בך הֲחַיֶּיהָ.

זהירות ממכשול

כתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"א ופי"ב): כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהישמר ממנו, ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנאמר: "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". ואם לא הסיר, והניח המכשול המביא לידי סכנה, ביטל מצות עשה. על כן, לא ישתה מים מגולים, שמא שתה מהם נחש וכיוצא בו מזוחלי עפר והטיל בו ארס, וישתה וימות. [ואמנם בזמנינו שאין מצויים נחשים במקומות ישוב, מן הדין מותר לשתות משקים מגולים. אך יש נזהרים שלא לשתותם גם בזמנינו.] ולא יתן מעות לתוך פיו שמא יש עליהם זיעה, שכל זיעת האדם סם המות היא חוץ מזיעת הפנים. וכן לא יתן מאכל או משקה תחת המיטה שישן עליה, מפני שרוח רעה שורה עליהם. (שלחן ערוך יורה דעה סימן קטז ס"א ובפתחי תשובה)

אומנם אנו מדברים על שמירת הגוף, ואילו בפסוקים הנ"ל ["וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", "…וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד"] לא נזכרה שמירת הגוף אלא שמירת הנפש? אלא, כתב הרב תורה תמימה (דברים ד אות טז), שכך היא דרך התורה בכמה מקומות, לכתוב 'נפש' אף שהכוונה היא על ה'גוף', כמו שנאמר: "הנפש הנוגעת", "המבקשים את נפשך", "כי הצלת נפשי ממות", והרבה כהנה. וכן מצאנו במסכת תענית (כב ע"ב): אסור לאדם לסגף את עצמו בתענית, שנאמר: "ויהי האדם לנפש חיה", נשמה שנתתי בך החייה, הרי שמביא ראיה לשמירת הגוף שלא יתענה מלשון חיות הנפש. וכן כאן כולל במצות אזהרת שמירת הנפש גם את אזהרת שמירת הגוף.

דגים עם בשר או חלב

אסור לאכול דגים עם בשר או עוף, מחשש סכנה לצרעת. והאוכל דגים ורוצה לאכול אחריהם בשר, ישטוף פיו וידיו במים, ויטעם משהו, ואחר כך יאכל בשר. ולבני ספרד יש להקפיד גם שלא לאכול דגים עם חלב או גבינה מחשש סכנה. אך בני אשכנז מקילים במאכלי חלב עם דגים. (סימן קטז סעיפים ב, ג. בית יוסף סימן פז)

מאכל מזיק

אב שביקש מבנו שיתן לו איזשהו מאכל או משקה המזיק לו, לא יתן לו, כי אף שיש לאב הנאה רגעית באכילתו, מכל מקום אין ההנאה שווה בנזק הגוף. ואם נותן לאביו, הרי שמפסידו יותר ממה שחושב להרוויחו ולעשות את רצונו, ואינו מקיים בזה מצות כיבוד אב כלל ועיקר. וכל שכן אם המאכל עלול להביאו לידי סכנה. (ספר חסידים, תרומת הדשן, שיטה מקובצת, מהר"ם בן חביב, כנסת הגדולה, ערוך השלחן, באר משה, ציץ אליעזר ועוד. א עג)

כתב רבנו משה חיים לוצאטו זצ"ל בספרו מסילת ישרים: אדם המקל ראש בבריאותו, לא יהא נחשב אלא לשוטה גמור. ("חיים בריאים כהלכה")

 

קרדיט: "בהלכה ובאגדה"