ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא. (מתוך ההגדה של פסח)

שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר (בראשית טו יג'-יד'): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע. כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"

את מניין ה-400 השנה שהיו צריכים עם ישראל להיות בעבדות במצרים, החל לספור לנו הקב"ה ברחמיו החל מהולדת יצחק. יצחק אבינו הוליד את יעקב בגיל 60 (בראשית כה כו'), ויעקב אבינו יורד למצרים בגיל 130 שנה (בראשית מז ט'). וכך יוצא שעם ישראל היה במצרים רק 210 שנה, שמתוכם לא היה שעבוד כל עוד השבטים היו בחיים. לוי האריך ימים יותר מכל השבטים ונפטר בגיל 137 שנה. ומשמת לוי ועד יציאת מצרים נותרו 117 שנה שהם השנים של השעבוד. קושי השעבוד החל מרגע שנולדה מרים [שנקראה על שם המרירות שהחלה בשעבוד], 86 שנה לפני יציאת מצרים.

86 שנה בלבד במקום 400 זו הנחה רצינית, אך אם כבר קיבלנו הנחה מדוע לא בוטל השעבוד לגמרי והיינו פשוט נשארים בגלות במצרים עד סוף ה-400 שנה?

עונה על כך המדרש (ילקוט שמעוני שמות א): כשנתיישבו ישראל בארץ גושן, היו עמלים בתורה בבתי המדרשות שתיקן להם יעקב אבינו ובניו, והיו מְצֶרים ומצטערים על כך שנמצאים הם בגלות מארץ אבותיהם, ובזה שהיו באותו צער, נפטרו [בזכות זה] מאותו השעבוד הקשה. וכיון שמת יוסף, ומתו השבטים וכל אותו דור, התחילו מחסרים הם מתלמודם, ובטלו מן אותו צער שהיה להם בשל כך שעזבו את ארץ אבותיהם, והסיחו דעתם מן הישועה, ואמרו: הבה נהיה כמצרים. וכולם הפרו ברית מילה, חוץ משבט לוי. והחלו להתפזר בכל ארץ מצרים עד ש: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". אמר רבי יוחנן: שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קירקסיאות (מקומות הבילוי במצרים) מהם. עכ"ל.

במילים אחרות, עם ישראל החל לצאת מהעיירות הקטנות שבארץ גושן, עזב את ספסלי בית המדרש ונהר לעבר מופעי הספורט והבידור שבערים הגדולות שבמצרים. זנחו את תלמודם לטובת לימודי השכלה ועבודת אלילים ורצו להשתלב באומה המצרית בכל תחום, וכמעט שאיבדו את זהותם כבני ישראל. אך בשלב כלשהו הקב"ה עוצר את החגיגה ואומר: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם, הָיוֹ לֹא תִהְיֶה! אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (יחזקאל כ לב').. יהודי לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו!

ליהודים יש תפקיד מאוד חשוב בהיסטוריה וברגע שאנו מתחילים לאבד אותו, הקב"ה ברוך הוא פונה אל הגויים ו"מתכנת" אותם למצב החדש. כפי שכותב דוד המלך בתהילים (קה כה'): "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו". הקב"ה הופך את הלב של הגויים לשנוא את עם ישראל, וכל זאת בכדי שנבין שאנו לא כמוהם, ואין לנו צורך להידמות להם. כפי שאמר האדמו"ר מקוצק: אם היהודי לא עושה לעצמו קידוש, כלומר לא מקדש את עצמו, הגוי עושה לו הבדלה. אבל אם היהודי עושה לעצמו הבדלה, הגוי מקדש אותו.

אם היינו עוצרים כמה יהודים באותה תקופה של אז בארץ מצריים, בתחילת תקופת השעבוד והיינו שואלים אותם: תגידו, מדוע השתנה היחס של בני המקום כלפינו? מדוע החלה השנאה הגדולה הזאת מצד המצרים? הדעות יהיו חלוקות ולא נקבל תשובה אחת.

יהיו כאלה שיאמרו שאכן, בגלל שהתחלנו להתקרב אל הגויים ולנהוג כמוהם, הפך ה' את ליבם בכדי להחזיר אותנו למוטב. וכל מה שצריך בשביל לתקן זה לחזור בתשובה אל ה'.

ומהצד השני יהיו כאלו שבטוחים שהשנאה היא בגלל שלא היינו מספיק דומים לעם המצרי, והשוני הוא זה שגרם להם לשנאה הגדולה. מה צריך לעשות? צריכים אנו יותר להידמות להם ולא להראות שונים. נוריד את הזקן, נחליף את השמות ואת הבגדים. נראה להם שאנו מתמצאים יותר בתרבות שלהם ואז הם ודאי יאהבו אותנו..!?

ההיסטוריה של עם ישראל הוכיחה שאותם אלו שחשבו להידמות לגויים שמסביבם, התבוללו ונעלמו ממפת ההיסטוריה היהודית ואינם כבר חלק מעם ישראל.

התורה מלמדת אותנו שלפני היציאה ממצרים, כל אלה שלא שמרו על שמם לבושם ומנהגיהם מבני ישראל [80%!] וניסו להידמות למצרים לא זכו לצאת ממצרים (תנחומא בשלח א). וזאת משום שלא השכילו להבין שהתכלית של עם ישראל היא לקבל את התורה, להגיע לארץ ישראל, ולזכות לחיי עולם הבא, שאלו דברים שנקנים ביסורים.

מה שהיה נכון לעבר, נכון מאוד גם היום. אומרים אנו בתפילה: "הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית" (קדושת מוסף של שבת). הגאולה באחרית [הימים], תהיה כמו הראשית [במצרים]. כמו שיוצאי מצרים היו דווקא אלו ששמרו על שמם לבושם ומנהגיהם, כך גם בימינו חובה לדאוג שאנו לא נסחפים אחרי תרבות הניכר שקיימת ממש לידינו. לא להתבלבל ולחשוב שמותר לנו לאבד את זהותנו תחת מסווה של קידמה, כי להישאר יהודי כאבותינו זה התנאי ליציאה ממצרים.