מסע יהודי תימן לארץ ישראל

בחודש ניסן לפני 3337 שנה, עם ישראל היה בעיצומן של הכנות אחרונות לפני היציאה ממצרים. לאחר שנה שלימה של ניסים גדולים ונפלאים שבמהלכם הקב"ה מראה לכל העולם שאכפת לו מיהו יהודי ומיהו גוי.

בכל המכות ה' מבדיל בין עם ישראל למצרים. שבכל מצרים יש דם, לבני ישראל יש מים בשפע. שהבהמות של כולם מתים במכת הדבר, אצל עם ישראל זה לא קורה. למצרים יש חושך, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י כג'). כמה אמונה עם ישראל שאב מכל עשרת המכות, שכל אחת שבהם הייתה מעידה ומראה, את גדולתו של הקב"ה. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ"ך, עַדַ"ש, בְּאַחַ"ב. רבי יהודה מחלק את תצוגת התכלית של הקב"ה לשלושה קטגוריות. דְּצַ"ך – דם, צפרדע, כינים: שבהם הקב"ה מראה את שליטתו בחלק התחתון של העולם, שזה המים, מה שיוצא מן המים, והאדמה. עַדַ"ש – ערוב, דבר, שחין: מראה הקב"ה את שליטתו בכל דבר שנמצא מעל פני האדמה. בְּאַחַ"ב – ברד, ארבה, חושך, בכורות: שבהם מראה הקב"ה, שהוא זה ששולט בשמים ובחוקי הטבע, ואף בהשגחה פרטית שמבדילה מיהו בכור מצרי, עד "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב ל') [ראה רש"י]. בנוסף מלמדים אותנו חז"ל, שבכדי להעצים את הניסים והנפלאות, הקב"ה בוחר שהמכות יהיו דווקא במצרים. שהיא הייתה המעצמה הגדולה באותו זמן, שבה היו כוחות הטומאה והכישוף הכי גדולים. כך שאם זה היה נעשה בארץ אחרת, היו אומרים הכופרים: "זה לא חוכמה! בורא העולם חכם על חלשים.. במצרים עם גדולי החרטומים, זה לא היה קורה.." הקב"ה מראה גם להם, "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"! (דברים ד לה'). בשביל עם ישראל זה ממש כמו לאכול את האמונה עם כפית, מנה אחר מנה.

אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט לצאת ממצרים. בכדי לזכות לצאת לחירות עולם, ולהיקרא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד' א'), עם ישראל היה צריך לעבור מבחני אמונה בכלל לא פשוטים. הקב"ה לא מסתפק בכמה ניסים, בכדי להצהיר על כולם כבעלי אמונה. אלה, "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד ב'). לאחר שמשה ואהרון באים לעם ישראל שנאנח מעבודתו הקשה, ומכריזים שה' יגאל אותם בקרוב, אז "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד לא'). אך לאחר עשרת המכות, המצב כבר לא אותו מצב. פרעה זה כבר לא אותו פרעה, ומצרים, דווקא הם דיי בסדר .. לאחר שחטפו כמה מכות, הם נרגעו קצת. ואפילו עכשיו הם ממש מכבדים, ומוכנים לעשות ממש הכל, רק שנבקש מהאלוקים שלנו לרחם עליהם. פשוט אפשר לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וסוף סוף ליהנות משוויון זכויות באמריקה. רגע ..! מה עם התכנון המקורי של ללכת למדבר בכדי לעבוד את האלוקים ?? תשמע ,. אפשר לחכות עם זה, לא צריך להיות כאלה לחוצים. ובכלל בשביל מה ללכת למדבר השומם, שיש לנו כאן כל טוב ["הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה')]…

הקב"ה אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'). המרחק בן וידעת היום, ולבין והשבות אל לבבך, לפעמים גדול מאוד. ולכן אדם שראה ניסים גדולים יכול לדעת את האמת בברור בשכלו, אך שזה נוגע למעשים ומאמץ מצד האדם, הלב רחוק מאוד!

משל לאדם שמכור לעישון, כל דברי הרופאים לא יעזרו לו. את המצפון הוא ישתיק בזה שהוא ישתדל לא לקרוא יותר את האזהרות שעל גבי הקופסה. מי שלא רוצה לצאת ממצרים, לא יוצא ממצרים! וכך היה.. אחד הטעמים למכת החושך היא, שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, נשארו במצרים [בשכיבה], וכדי שלא יראו האומות שישראל מקבלים את עונשם, נעשה חושך. בעם ישראל נשארים רק הגיבורים, רק אלה שמוכנים לעשות הכל בשביל הקב"ה, ואפילו לצאת למדבר החם בחוסר כל.

אך לא כל כך מהר, אומר הקב"ה. יש עוד מבחן קטן רגע לפני היציאה.. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג'). עם ישראל מצטווים לקחת לא פחות ולא יותר מאשר טלה. אותו טלה שהוא האלוהים של מצרים, ובעבר הלא רחוק, גם העבודה זרה שלהם עצמם ("מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" הגדה של פסח), ולקשור אותו אל כרעי המיטה. מה צריך לעשות איתו? "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח'). לאכול אותו לעיני המצרים? נבשל אותו בסיר, שלפחות לא יריחו את ריח הבישול. "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב ג'). לא סגור בסיר או בתנור, אלה שלם. מסתובב על שיפוד בחצר לעניי כולם.. טוב אין ברירה, נאכל זריז, לא נעים מהמצרים.. מוסיף הקב"ה "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו'). שגם אחרי שתאכל, עדיין כל מצרי שיעבור, ידע בברור שמה שנאכל הרגע זה טלה.

זהו כנראה הניסיון הכי קשה, לדבוק באמת ולהתכחש לסביבה שבה גדלת. אך אדם שרוצה לצאת ממצרים צריך להראות ולהוכיח שהוא מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל! האם אתה מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל?

מה שבטוח שזהו התנאי בשביל לזכות לצאת ממצרים..