לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי ד' אייר תשע"ח
מסכת זבחים דף ו'
דף ו' ע"א
היורש את הקרבן – אינה מכפרת עליו כפרה קבועה שיהא בעליו ממש, אבל מכפרת עליו מ'קופיא' כלומר כפרה צפה. ולפיכך אם הניח מנחה לשני בניו ומת, קריבה ואין בה משום שותפות שנאמר במנחה 'ונפש' ולא שותפין, לפי שלא קנו אותה לגמרי. ואם היה יורש אחד, ממיר את הקרבן, לפי שיש לו בה כפרה. אבל אם הניח בהמה לשני בניו ומת, קריבה ואין ממירין בה, שנאמר 'אם המר ימיר' לרבות את היורש, אחד ממיר ולא שנים.
'ואם גאול יגאל' לרבות את היורש, שמוסיף חומש כשפודה מעשר אביו – וגם שנים גואלים, ואין אומרים אחד גואל ולא שנים, שגם אצל אביהם שייך בשותפות, מה שאין כן בתמורה.
אדם שנדר קרבן, והפרישו חבירו משלו כדי שיתכפר בו הנודר, והומם – אם המפריש מחללו מוסיף חומש, ואם המתכפר מחללו, אינו מוסיף חומש. והמתכפר עושה תמורה. והתורם תרומה משלו על הכרי של חבירו, טובת הנאה של מפריש.
קדשים שנזבחו שלא לשמן, אע"פ שיקרבו, לא כיפרו על מה שבאו (להגן עליו מן הייסורים בינתיים) – כי אם כיפרו, שני למה הוא בא. והראשון קרב ש'שלא לשמו בא מכח לשמו'.
בגמרא נסתפקו אם עולה אינה מכפרת על עשה שלאחר הפרשה כמו שמצאנו בחטאת, או שמכפרת ואין דומה לחטאת שצריך להביאה על כל חטא, מה שאין כן העולה שקרבן אחד מכפרת על כמה מצוות עשה. ועל עשה שעבר לאחר שחיטה פשוט שאינה מכפרת.
'וסמך עליו ונרצה לו לכפר' – וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה, כלומר שלא סמך, מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר. ופירש רבא, שכיפר על עשה שקודם הפרשה, ולא כיפר על עשה של סמיכה, כי גם אם נאמר שעולה מכפרת על עשה שלאחר הפרשה, כל שלא שחט בעמוד וסמוך הוא, נמצא שלא עבר עליה רק לאחר שחיטה, ועל עשה שלאחר שחיטה אינה מכפרת. ורב הונא בר יהודה רצה לפרשה, שנתכפר לאדם על כל עשה שבידו וניצל מן הייסורים, אבל לא כיפר קמי שמיא, כלומר לנחת רוח לקונו, שלא עשה מצוה מן המובחר.
דף ו' ע"ב
'והנותר בשמן אשר על כף הכהן יתן על ראש המטהר וכפר עליו הכהן לפני ה" – לרבי עקיבא אם נתן על הראש כיפר, ואם לא נתן לא כיפר. ולרבי יוחנן בן נורי שירי מצוה הן, ואפילו לא ניתן כיפר, ומעלין עליו כאילו לא כיפר. רב הונא בר יהודה רצה לפרשה שנתכפר גברא ולא כיפר קמי שמיא, שלא עשה מצוה מן המובחר. ורבא פירשה שכיפר מתן בהונות, ולא כיפר מתנות הראש.
שעירי עצרת באין על טומאת מקדש וקדשיו, נזרק דמו של ראשון, שני קרב על טומאה שאורעה בין זה לזה, וראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה אלא שחיסך הכתוב – ולצד שאין הקרבן מכפר על עשה שלאחר הפרשה, השני הופרש לאחר שנזרק דמו של ראשון, ואפילו אם הפרישוהו הכהנים בבת אחת, לב ב"ד מתנה עליהם שלא תהא הפרשת האחרון הפרשה עד סמוך להקרבתו, כדי שיהא ראוי לבוא על טומאה שאורעה בינתיים. (ולר"ש שאין לב ב"ד מתנה עליהם, מכפר השני באופן שהופרשו בזה אחר זה. תוס' ז. ד"ה דלמא).
קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן ראויים, ואפילו לא ידע השוחט מה הן – כגון תמידין שלא הוצרכו לצבור שניקחו מתרומה ישנה, והגיע אחד בניסן שמצוה להביא מן החדש, שוחטן וכשרין לקיץ המזבח.
תמידין שלא הוצרכו לצבור – לדברי חכמים נפדין תמימין, שלב ב"ד מתנה עליהן, שאם הוצרכו הוצרכו, ואם לאו יהא קדושים לדמיהן, שיפדו אותן ממעות חולין בלא מום ויוציאם לחול, ויפלו דמיהם למותר תרומה, ואחר כך יחזרו ויקחו אותם מתרומה חדשה, ויוכשרו לתמידין. ולדברי רבי שמעון אין נפדין תמימים, שאינו סובר 'לב בית דין מתנה עליהן'.
*************