שאלת התרגום בבתי הכנסיות

מאת: פרופסור יהודה רצהבי הי"ו

המנהג לתרגם את התורה בצבור, לארמית, הוא מנהג קדום מאד שראשיתו נעוצה עוד בראשית ימי הבית השני. ומשבין כל העדות היהודיות לא נשתמר מנהג זה עד ימינו אלה, זולתי אצל העדה התימנית בלבד. עובדא זו כשהיא לעצמה תמוהה מאד. הא כיצד? עדות אחרות שהארמית היתה פעם שפתם, כגון יהדות בבל, ושארצם היתה קרובה קרבה גיאוגרפית למרכזי הספרות הארמית: התלמוד והמדרשים, אצלם לא נשאר זכר למנהג זה. ודוקא אי שם בפנה נדחת בערב, אצל העדה התימנית, שאינה נזקקת לארמית ושהערבית היא שפתה, דוקא אצלה נשתמר מנהג זה בצורתו העתיקה. ובתקופה מאוחרת יותר, כשנתרגמה התורה לערבית על ידי הרס"ג, ושבאופן טבעי היה צריך התרגום החדש הזה, הכתוב בלשונם של יהודי תימן לשמש מתחרה לתרגום הישן שעבר זמנו, קרה דוקא ההיפך. התרגום החדש נדחה מפני התרגום הישן. כך, פשוט: ו"חדש מפני ישן תוציאו".. כל כך גדול היה כחה של מסורת, שלא העיזו להחליף תרגום ישן בשפה שהיתה מובנת ליחידים בתרגום חדש ששפתו היא השפה הטבעית של כל העם כולו.

ומנהג זה הוא אחד המנהגים העתיקים ביותר בן אלפי שנים, שאפשר למצוא בקרב העדה התימנית, ושיכול לשמש כראיה חותכת על קדמותה של עדה זו. היסטוריונים של הספרות העברית העתיקה כיום, כשהם רוצים להסביר לקוראיהם את מנהג תרגום התורה לארמית בתקופת עזרא, הרי הם שולחים אותם לבתי הכנסיות של התימנים, במקום שעומד ילד קטן על יד התיבה ומתרגם לארמית אחרי הקורא בתורה פסוק פסוק. (עיין "מבוא לספרות העברית העתיקה" הר ושרירא).

והנה, כאן בארץ ישראל התחלנו לזלזל בערכו של מנהג זה. אבותינו ואבות אבותינו ידעו לשמור עליו מאות בשנים, ואנחנו, האחרונים, שבפניהם הרינו "כקוף בפני אדם", באנו לארץ, התערבנו בקהלות אחרות, למדנו מהן, וכל מה שאנו רואים אצלם, אנו מכניסים ישר לתוכנו מבלי להבחין אם טוב הוא או רע. מה הם אינם מתרגמים בצבור- אף ענו כן, ממש חקוי קופי. "ויד השרים והזקנים היתה במעל הזה ראשונה", דוקא הקהלות המשכילות והנכבדות ביותר בתוכנו, הן הראשונות שקפצו על המציאה והנהיגו מנהג חדש זה, להוציא את התרגום מבתי-הכנסיות, ונגע ממאיר זה הולך ופושה מבית כנסת אחת לחברתה.

ואנשים אלה חכמים הם בעיניהם, חושבים הם שאבותיהם היו טפשים עד כדי כך, שלא תפשו, שתרגום זה גוזל זמן וטוב היה לחסוך אותו, ושצריכים היו לעבור דורות רבים כדי להשיג חכמה זו. אל יופתעו, אם אוכיח להם, שחור על גבי לבן, שלא הם הראשונים בדבר זה. "אין כל חדש תחת השמש". כבר לפני אלף שנה, כלומר במאה התשיעית לספה"נ, נסתה קהלת פאס לבטל את התרגום מבתי הכנסיות, וזכתה לאגרתו של הבלשן היהודי המפורסם יהודה ן' קוריש, שאם להשמיט רק את המלים "קהלת יהודי פאס" מראש האגרת, הריהי מכוונת גם למחדשים שלנו ושהננו מביאה כאן כתרגומה העברי:

"אגרת יהודה בן קוריש אל קהלת יהודי פאס לעוררם ללמוד התרגום ולרצות בו וליהנות מתועליותיו ולגנות את הדוחים אותו.

הנה ראיתי כי הפסקתם מנהגי תרגום התורה לארמית מבתי כנסיותיכם, ונשמעתם לקול הבוערים בכם האומרים. שאינם זקוקים לו, ויאמרו כי יבינו כל לשון העברי זולתי, עד כי ספרו לי אנשים מעדתכם שלא קראו מעולם תרגום התורה והנביאים. והתרגום, יחנכם ה', הוא דבר שלא הרחיקוהו זקניכם ולא הקלו בו קדמוניכם ולא חדלו ללמדו חכמיכם ולא סכלו בתועלתו אבותיכם ולא חשבוהו למותר ראשוניכם בבבל ומצרים ואפריקה ואספמיה".

לא אעמוד כאן על החשיבות הגדולה של ידיעת הארמית שכבר עמד עליה באגרתו ר' יהודה בן קוריש עצמו. רק זאת אומר: הלשון הארמית היא אחת מהלשונות השמיות והיא קרובה קרבה גדולה ללשון העברית. אוצר גדול של מלים ארמיות משוקע בלשון העברית, ספרים ידועים בתנ"ך כתובים בשפה זו, לבד מכל אותה הספרות הרחבה של התלמוד והמדרשים הכתובים כולם ארמית, שידיעת השפה הארמית עוזרת להבנתה.

מה הם הגורמים שהניעו כמה מבתי הכנסיות לבטל את התרגום בתקופה זו ובארץ זו? אני מוצא שני גורמים: א) כידוע המתרגמים הם הנערים. בתימן היה עיקר החנוך "מקרא ותרגום", וכל ימות השבוע היו התלמידים הופכים בהם והופכים בהם. אידיאל ההורים והמחנכים היה לגדל נערים שיוכלו לעלות לספר תורה ולתרגם בצבור. התרגום היה שנון בפי התלמידים, ובשבת היו מתרגמים בשטף ובלא טעויות, לא כן פה בארץ. אע"פ שקיים כאן מוסד מיוחד לילדי העדה התימנית, שמעיקרו נוסד רק מטעמי הצרכים הדתיים של העדה כגון: טעמים ותפלה, אין דברים אלה עומדים במרכז תכנית הלמודים, או שאין המורים מקפידים עם התלמידים בהם. וכן יוצא שבשבתות עומדים הנערים לתרגם, כשאינם מוכנים די צרכם, מרבים בשגיאות, מה שגורם לבלבול ולהפרעה לצבור. כשראה הצבור כך, עמד וביטל את התרגום. במקצת הם צודקים, הרי הכל מודים, שבגלל רשלנותם של זעטוטים אלה, אין להפקיר לידם צבור שלם. ב) מצטרפת לכך עוד סבה אחרת: הזמן. התרגום גוזל זמן, ואין התימני יכול לראות כיצד בן עדה אחרת מכלה תפלתו בשבת בזמן קצר ממנו. זהו גם כן אמת שאין להתעלם ממנה.

לגורם הראשון יש תרופה והיא: על מורי הטעמים בת"ת לערוך רשימת כל התלמידים המעונינים לתרגם, ולדרוש מהם התכוננות הגונה, וביום ששי לבחון אותם, ואלה שימצאו בלתי מוכנים, אין להרשות להם לתרגם בצבור. הצעה זו אינה בגדר אוטופיה. זכורני שבשנות תרפ"ד-תרפ"ח כשהייתי תלמיד הת"ת היה כך נוהג הדבר למעשה. ביום ששי היה אחד המורים בוחן את כל התלמידים שתורם לתרגם באותה שבת או לעלות לששי לס"ת, וזה שנכשל, היה המורה שולח בידי אחד התלמידים להודיע לחזן אותה בית הכנסת שבה מתפלל התלמיד, לבלתי תת לו לתרגם. אלא שמסבות בלתי ידועות לו נפסק מנהג נאה זה. מספר מורי הטעמים גדל מאז. ויש הרשות לעדה לדרוש מחבר מורים זה להקדיש כמה רגעים בכל ערב שבת לתכלית זאת. ההקרבה מצדם לא תהיה גדולה, ברם, מצד שני, תהיה התועלת גדולה ביותר. הם יגרמו שעה של קורת רוח לצבור שלם, שעה של האזנה לקריאת התורה במנוחה שלמה ובאין מפריע.

באשר לגורם השני אין כל תקנה. אבל מבטיח אני ל"מקצרים" שבתוכנו, שהאריכות והקצור תלויים במתרגמים עצמם. וכאשר המתרגמים זריזים ויודעים את פרקם, לא יהא הבדל ניכר בזמן.

אם הצעתי תקובל, ואם בתי הכנסיות יחזרו לתקן את עשר עותו- והיה זה שכרי.

 

(פורסם בבטאון הצופה)

באדיבות "נוסח תימן"