לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ' אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף כ"א

דף כ"א ע"א 

עצים – לרבי צריכים מלח, ולחכמים לא. קטורת – לחכמים צריכה מלח, ולרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אין צריכה מלח, שדורש מה הפרט מפורש דבר שמקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על מזבח החיצון, אף כל דבר המקבל טומאה ועולה לאשים וישנו על מזבח החיצון, יצאו עצים שאין מקבלין טומאה, יצאו דם ויין שאין עולים לאשים, יצאה קטרת שאינה על מזבח החיצון.

דם צריך מיעוט שאינו צריך מלח משהו למצוה בעלמא – אבל לא היה צד שצריך מליחה גמורה, שמכיון שמלחו יצא מתורת דם.

דם שמילחו – אינו עובר עליו.

אברים שצלאן והעלן – אין בהם משום לריח ניחוח.

דם שבישלו ונקפה – לשיטת זעירי: האוכל דם של חטאות החיצונות (או דם של חולין), חייב, הואיל והוא ראוי לעבודה, שנאמר 'ולקח ונתן' ודם זה בר לקיחה ונתינה הוא. והאוכל דם חטאות הפנימיות פטור, שנאמר 'וטבל והזה', ודם זה אינו בר טבילה. ודם שהקפה בחמה דינו כדם שבשלו באור, ואע"פ שחוזר לקדמותו, הואיל ונדחה מעבודה ידחה. ולשיטת רבא: גם דם של חטאות הפנימיות שבשלו האוכלו חייב, הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות. ולפי דבריו גם האוכל דם חמור שקרש חייב, הואיל וכנגדו ראוי בחטאות החיצונות

דם יבש – חוצץ בטבילה. דם לח – אם התחיל להתיבש ולהדבק קצת חוצץ, ואם לאו אינו חוצץ. וכך אמרו בברייתא שהדם והדיו והדבש והחלב, יבשין חוצצין, ולחין (לגמרי) אין חוצצין.

נאמר 'במלח' יכול תבונהו תלמוד לומר 'תמלח'. ונחלקו אמוראים בביאורו: לרבה בר עולא יכול יתן מלח הרבה כתבן בטיט. לאביי יכול יעשנו כבנין, שיתן מלח הרבה שורה על שורה. ולרבא יכול יתן בו מעט כבינה באדם, ת"ל 'תמלח'. ואילו לא נאמר אלא 'תמלח' הייתי אומר במי מלח, ת"ל 'במלח'. כיצד הוא עושה, מביא האבר ונותן עליו מלח, וחוזר והופכו ונותן עליו מלח, ומעלהו. וכן הדין כשמולח בשר להוציא ממנו דמו כדי לבשלו בקדירה.

'ולא תשבית מלח' – הבא מלח שאינה שובתת. וזו מלח סדומית שמצויה בקיץ ובחורף. ואם לא מצא מלח סדומית מביא מלח איסתרוקנית שנעשית מן הקרקע ובידי אדם, שנאמר 'תקריב', תקריב כל שהוא בין סדומית ובין איסתרוקנית. 'תקריב', מכל מקום ואפילו מחוץ לארץ. 'תקריב' ואפילו בשבת, ואפילו בטומאה.

דף כ"א ע"ב 

מלח שעל גבי האבר – מועלין בו. שע"ג הכבש ושבראשו של מזבח – אין מועלין בו. שנאמר 'והקרבתם לפני ה' והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עולה לה", למדנו שהאבר עם מלחו קרויים עולה.

התנו בית דין על המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהן – ודוקא לאכילת קרבנם, או למלוח עורות קדשים, אבל לא לאכילת חולין. ואע"פ שאוכלים חולין ותרומה עם שיירי מנחה כדי שתהא נאכלת על השובע, אין נותנים להם ממלח של קדשים.

אבל אין צריך תנאי בית דין שהכהנים ימלחו את קרבנם משל הקדש – שאין הכהן גרוע מישראל שמביא מלח על קרבנו משל ציבור. ולרב מרדכי לשיטת בן בוכרי שכהנים אינם שוקלים, היה צד לומר שלא זכתה תורה מלח אלא לישראל שיש להם חלק בתרומת הלשכה, ולא לכהנים שאין להם חלק בו, ולכך צריך לתנאי בית דין.

בשלשה מקומות המלח נתונה: בלשכת המלח – ששם מולחין עורות קדשים. על גבי הכבש – ששם מולחים את האברים. בראשו של מזבח – ששם מולחין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים ועולת העוף.

האומר הרי עלי מנחה, לא יביא מלח מתוך ביתו כדרך שמביא לבונה מתוך ביתו, אלא מביא משל ציבור כדרך שמביא עצים משל ציבור. ואע"פ שהבאת מלח דומה מצד אחד להבאת עצים לפי שנוהג בכל הזבחים, ומצד שני להבאת לבונה שבאה עמה בכלי אחד, למדים ממה שנאמר 'ברית מלח עולם הוא', ובלחם הפנים הוא אומר 'מאת בני ישראל ברית עולם', מה להלן משל ציבור אף כאן משל ציבור.

לבן בוכרי כל כהן ששוקל מחצית השקל אינו חוטא – ואע"פ שהם פטורים, אין בזה משום מכניס חולין בעזרה, לפי שהכהן מוסרם לציבור. ולרבן יוחנן בן זכאי הכהנים חייבים במחצית השקל וכל שאינו שוקל הוא חוטא, והכהנים היו דורשים מעצמן לפטור, לפי שמנחת כהן לא תאכל, ואם יביאו עומר ושתי הלחם ולחם הפנים משקליהם יהיו אסורים באכילה.

*************

שבת קודש כ"א אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף כ"ב

דף כ"ב ע"א 

האומר הרי עלי עולה – אינו מביא עצים מתוך ביתו כדרך שמביא נסכים מתוך ביתו – שנאמר 'על העצים אשר על האש אשר על המזבח', מה מזבח משל ציבור אף עצים ואש משל ציבור.

לרבי אלעזר בר"ש מביא עצים ישנים – ולרבי אלעזר בן שמוע צריך להביא חדשים, שדורש מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט, אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט. והמוריגים שהביא ארונה לעצים לא השתמשו בהם להדיוט.

נתערב קומץ של מנחה בקומץ חבירתה או במנחת כהנים – כשירה. נתערב במנחת כהן משיח או במנחת נסכים – לת"ק כשרה, ולרבי יהודה פסולה, שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה, והן בולעות זו מזו.

 

 

דף כ"ב ע"ב 

דם שנתערב במים – אם יש בו מראית דם, כשר. נתערב ביין, רואין אותו כאילו הוא מים.

נתערב בדם בהמה או בדם חיה – לת"ק רואין אותו כאילו הוא מים, ולרבי יהודה אין דם מבטל דם. ושניהם מקרא אחד דרשו: 'ולקח מדם הפר ומדם השעיר', ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר, אלא מכאן דרשו חכמים שעולין אין מבטלין זה את זה, ורבי יהודה דורש שמין במינו לא בטל. ובגמרא הקשו מנין להם שדי בטעם אחד שלא יתבטל, שמא רק עולין ומין כמינו יחד לא בטל.

אם נתערב הקומץ במנחת כהן משיח ובמנחת נסכים – פסולה לרבי יהודה, שזו בלילתה עבה וזו רכה, ובולעות זו מזו. ואע"פ שמין במינו לא בטל, סובר רבי יהודה שכל שהוא מין במינו ודבר אחר, סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.

*************