מאמר לפרשת נח – מאת ר' מנחם ב"ר רחמים צדוק
נח ומשה
בין המקבילות שאנו מוצאים בין שני האישים נח ומשה, כגון: מאה עשרים שנה לבניית התיבה כנגד מאה ועשרים שנות חייו של משה… תיבת נח כנגד התיבה בה היה מונח משה ביאור… ועוד. אך חשוב שניתן את הדעת על האופן בו התכנו שני האישים הללו במקרא.
לשניהם התורה קורא "איש". "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" ובמקביל לו נאמר אצל נח "נח איש צדיק" . אך מן הראוי שנציין בעוד מקום אצל משה רבנו ע"ה שבו נקט הכתוב בלשון "איש", אלא שהפעם היה זה בראשית דרכו של משה בטרם זכה לנבואה והוא אומרו "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים" תחילתו איש מצרי וסופו איש האלו-הים, שנאמר "אשר ברך משה איש האלו-הים" מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. לעומת זאת מוצאים אנו אצל נח בדיוק את ההיפך הגמור, שבתחילתו הוא "איש צדיק" ובסופו מהו? "איש האדמה" שנאמר "ויָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, נעשה חולין מן הרגע שנתן עינו בכוס. והרי לנו במקרא "איש צדיק" שהפך להיות "איש האדמה" עם הארץ, ומצד שני "איש מצרי" שהפך להיות "איש האלוה-ים".
"אין לך דבר שמביא יללה לעולם אלא יין" [סנהדרין ע ב ]
נח נתחלל ונעשה חולין מן הרגע ששתה יין בלא מידה, שכן האגדה מספרת שהיה לו דבר אחר של תקנה, היה עמו ייחור של תאנה וכן גרופית של זית, וכשיצא מהתיבה בא השטן ועמד לפניו ושאלו, מה אתה נוטע? אמר לו כרם.
שאלו השטן, מה טיבו?
השיבו נח, פרותיו מתוקים בין לחים ובין יבשים ועושים מהם יין המשמח לבבות.
אמר לו השטן, רצונך שנטענו יחד אני ואתה?
אמר לו, הן.
כשהשטן שותף לאותה מסיבת יין, סופה מי ישורנה, וכך כותב הרמב"ם בספרו 'המורה' ח"ג פ"ח וזה לשונו "אבל היין הרי דינו כדין האוכל במטרה, [ כלומר שישתה מעט בתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו וכמו שכתב בהלכות דעות פ"ה הלכ' ד. הערת הרב קאפח ] אבל המסיבות לשתיית המשכרים תהיה חרפתם בעיניך יותר גדולה מהתקבצות בני אדם חשופי שת הנפנים ביום במקום אחד. [ נודיזם. הע"ש ] באור הדבר, שהיציאה דבר הכרחי אין לאדם שום עצה לסלקו, והשכרות פעולת האדם הרע בבחירתו, וגנות גלוי הערווה מפורסם לא מושכל, והפסד הדעת והגוף מרוחקים בשכל, ולפיכך ראוי למי שהעדיף להיות אדם, שיתרחק מזה ואל ידבר בו כלל". עכ"ל.
כשאדם עובר עברה בגופו, זה בא כתוצאה מחומריותו, ישוב מדרכו הרעה ויכופר לו, אבל כשאדם עובר עברה בשכלו, כותב הרמב"ם שאין יותר קשה מזה, מפני שהוא פוגע בחלק הנעלה ביותר שבו והוא השכל. וכך כותב המורה בהמשך דבריו שם. "ויש לי בביאור זה פירוש נפלא מאד, והוא, שהאדם אם עשה עברה, הרי עשה את העברה מחמת המקרים הנספחים לחומרו כמו שביארתי, כלומר שהוא עבר בבהמיותו, אבל המחשבה הרי היא מסגולות האדם הנספחת לצורתו, וכאשר שוטט במחשבתו בעברה הרי עבר בנכבד ביותר שבחלקיו. ע"כ.
כרמו של נח הוליד את בני נח שבהם תמצא את בעלי הזימה והתועבה כפי המצוי כיום במצעדי תועבה שתויי יין ומסיבות טבע שסופן כיליון ומוות. מדוע? מפני שתיבת חייו כוללת בתוכה חיות טרף ובהמות, נחשי שרף ועקרבים, ג'ונגל מזוהם קולני ורעשני…יצרי גירוי והכנעה לתאוות ראוותניות כדוגמת הכלב והעורב האדמיים השחורים משחור בנפשם העכורה, גדושים בצחנת החושניות הגורפת איתם את המוני בני האדם הנבערים מדת ומדעת.
לעומתו בא משה רבנו ע"ה והוליד את כרם ה'. " כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו" [ ישעיה ה ז ] כרם שמחנך לחיי קדושה וטהרה, כרם שבו הרצון והחשק עולה בקנה אחד עם רצון ה' יתברך. כרם שבו המוסר הוא דרך הקודש כאידיאל של החיים על פי ערכי היהדות הנאמנה, המעדנת את החיים ומאצילה אותם. דרך שבה האדם מונח בתיבה שאין עמה לא חייתיות ולא בהמיות לא יצרים ולא תאוות ומסיבות טבע במטביעות את האדם בים של יצרים אפלים, אלא זוהי תיבה שבה שולט האור האלוהי שכל הרואהו מתרפא מכל תחלואי הנפש שבו, תיבה שבה היה כבר מאז מונח בחיר המין האנושי שזרע את האור הראשון של ששת ימי בראשית וממנו צמח כרם ה' צבאות, הוא הוא אותו האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.