לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ג' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ע"ג

דף ע"ג ע"א 

כל ידות הכלים שהן ארוכות ועתיד לקצצן – לרבי מאיר מטביל עד מקום שהוא עתיד לקיים, ומה שעתיד לקוץ אין צריך טבילה דכקצוץ דמי. ולרבי יהודה עד שיטביל את כולו.

טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין מדרבנן – וזה מה ששנינו שלחכמים עובר שהוציא את ידו, ושחט את אמו ואח"כ חתכה, הוא מגע טרפה שחוטה, כלומר שמטמא במוקדשין.

רבי מאיר מוכיח שעובר שהוציא את ידו הוא נבילה, כי אם שחיטת אמו מוציאו מידי נבילה, תתירנו גם באכילה. ודחו חכמים שטרפה תוכיח ששחיטתה מטהרתה מנבלה ואינה מתירתה באכילה, אמר להם אם טיהרה שחיטת טריפה דבר שהיא גופה, תטהר את האבר שאינו גופה, אמרו לו הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה, שהרי חותך מן העובר שבמעיה מותר באכילה, מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה.

לרשב"ל כמחלוקת רבי מאיר וחכמים בעובר שהוציא את ידו, כך מחלוקת באבר המדולדל בבהמה, שלרבי מאיר אין שחיטתו מטהרתו ולחכמים מטהרתו. ולרבי יוחנן (למסקנא) באבר של בהמה לדברי הכל אין 'שחיטה עושה ניפול', כלומר ששחיטתו מועלת לו, שלא אמר רבי מאיר שאין שחיטתו מטהרתו אלא באבר של עובר שאינו גופה, אבל באבר המדולדל שהוא גופה שחיטה מטהרתו.

דף ע"ג ע"ב 

הכל מודים שמיתה עושה ניפול – שבהמה שיש לה אבר המדולדל, ומתה, המיתה מפלת את האבר ואינו טמא כאבר מן הנבלה אלא כאבר מן החי (שאין מטמא אלא כשהוא אבר שלם בשר גידים ועצמות). היה בשר מדולדל בה, צריך הכשר מים כדי לקבל טומאה, ואינו מטמא כדין בשר מן החי.

נשחטה הבהמה – לרבי מאיר הוכשרו הבשר בדמיה לקבל טומאת אוכלין, כלומר שאין להם טומאת עצמן כאבר מן החי, שהשחיטה אינה עושה ניפול (וכן האבר, לפי הנתבאר שלדברי הכל אין שחיטה עושה ניפול באבר המדולדל מן הבהמה). ולרבי שמעון לא הוכשרו, וצריכין הכשר אחר לקבל טומאה, שאין בהמה נעשית יד לאבר להביא הכשר עליה.

בין בשר הפורש מן הבהמה, ובין בשר הפורש מן האבר צריכים הכשר (לרבי מאיר), ואין אומרים שבשר הפורש מן האבר אין צריך הכשר הואיל ומטמא טומאה חמורה אגב אביו.

'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – להביא האבר והבשר המדולדלין בבהמה ובחיה ובעוף ושחטן שאסורין. ופירש רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן שאין בהם אלא מצות פרוש בלבד, אבל מעיקר הדין מותרים שאין שחיטה עושה ניפול.

*************

שבת קודש ד' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ע"ד

דף ע"ד ע"א 

אבר המדולדל מן הבהמה – כשנשחטה אינו לוקה, שאין שחיטה עושה ניפול, ואין בהם אלא מצות פרוש בלבד. ואם מתה, לוקה משום אבר מן החי (ולא משום נבילה), שמיתה עושה ניפול. שנאמר 'וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא', אם למעט שלא יטמאו בחייהם כבר נאמר 'בנבלתם', אלא ללמד שעל ידי מיתה נחשב נפילה באיברים המדולדלים בהם, ולא על ידי שחיטה. ואע"פ שבשרצים נאמר, אם אינו ענין להם שאינם בני שחיטה, תנהו ענין לבהמה.

שרצים שמתו – לחין מטמאים, יבשים אין מטמאים, שנאמר 'במותם' כעין מיתה. (ושני פעמים נאמר 'במותם' ללמד גם שמיתה עושה ניפול כמו שנתבאר).

לרב חסדא נחלקו רבי מאיר וחכמים בעובר שהוציא את ידו אם שחיטה עושה ניפול לאבר של עובר בעובר חי – אבל בעובר מת, לדברי הכל שחיטה עושה ניפול. ולרבה כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה.

בן שמונה חי – לתנא במשנתינו נחשב ש'אין במינו שחיטה', לפי שהוא עצמו אין בו שחיטה. ולתנא בברייתא יש במינו שחיטה אגב אמו.

לתנא בברייתא למדים ששחיטת טריפה מטהרתה מידי נבילה מן הכתוב 'וכי ימות מן הבהמה' – מקצת בהמה מטמאה ומקצת לא, ואיזו זו זו טרפה ששחטה.

הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי – נסתפק רבי אושעיא אם אפילו לרבי מאיר אין בו שחיטה, לפי שעדיין לא יצא לאויר העולם, או שגם לחכמים יש בו שחיטה, שארבע סימנין הכשירה בו תורה.

אם נאמר שמועיל בה שחיטה – לא מצאנו טריפה שלא היתה לה שעת הכושר אלא כשנוצרה טרפה מן הבטן, כגון בעלת ה' רגלים.

דף ע"ד ע"ב 

השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת, או בן תשעה מת – קורעו ומותר, שלדברי הכל אין צריך שחיטה. אבל דמו אסור כמו דם האברים. מצא בן תשעה חי – לרבי מאיר טעון שחיטה, וחייב באותו ואת בנו אם ישחטנו באותו היום. ולחכמים שחיטת אמו מטהרתו. לר"ש שזורי אפילו בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. (מחלוקת חכמים ור"ש שזורי יבואר להלן עה:).

קרע את האם, ומצא בה בן תשעה חי – לדברי הכל טעון שחיטה, לפי שלא נשחטה אמו.

לרבי מאיר גיד הנשה נוהג בשליל וחלבו אסור – שבהמה בפני עצמה היא. ולרבי יהודה אין גיד הנשה נוהג בו וחלבו מותר, שהוא חלק מאמו.

גיד הנשה – לרבי מאיר מחטט אחריו בכל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו, אפילו מה שנבלע ונשרש בבשר. ולרבי יהודה חותכו בשוה לשופי, ונוטל את הגבוה מן השופי שדומה לגיד, אבל שרשין של חלבו מותרין.

לא אמרו חכמים שהשליל לא נחשב כבהמה אלא על עסקי אכילה, שאוכלו בלא שחיטה ולאכול חלבו וגידו, אבל לא לענין הרבעה וחרישה בכלאים.

לריש לקיש – רבי יהודה המתיר בחלבו של שליל, מתיר גם בדמו, ולא שמותר לכתחילה, אלא שאין ענוש כרת. ואע"פ שרבי יהודה מחייב כרת גם על דם התמצית, היינו של הבהמה עצמה, שנאמר 'דם וכל דם', במקום שיש דם הנפש חייב גם על דם התמצית, אבל עובר שאין בו דם הנפש, אין חייב כרת על דם התמצית. ורבי מאיר שאוסר בחלבו, אוסר גם בדמו כלומר שחייב עליו כרת. ולרבי יוחנן גם רבי יהודה המתיר בחלבו אוסר בדמו.

דם התמצית – לת"ק באזהרה, ולר' יהודה בכרת.

לשיטת רבי מאיר פודין פטר חמור בבן פקועה – ש'שה' מעליא הוא. ולשיטת חכמים – למר זוטרא אין פודין בו, שלמדים 'שה שה' מפסחים שפסול בו בן פקועה, אבל אין צריך שיהא זכר תמים ובן שנה כפסח, ש'תפדה תפדה' ריבה. ולרב אשי פודין בו.

נטמאה בהמה שחוטה – לרבי יוחנן מונין בו ראשון ושני, שהבהמה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני. ולריש לקיש אין מונין בו ראשון ושני, וגם העובר הוא ראשון, שדומה לאגוז המתקשקש בקליפתו.

עובר שהוציא את ידו בשעת שחיטה שמטמא את העובר (לר"מ כמגע נבילה, ולחכמים כמגע טריפה שחוטה) הוכשר לטומאה – לרבי יוחנן בדם של בית השחיטה של אמו, ולריש לקיש הוכשר בשחיטה כר"ש.

*************