לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ט אדר ב' תשע"ט

מסכת חולין דף קכ"ט

דף קכ"ט ע"א 

החותך כזית בשר מאבר מן החי, חתכו ואח"כ חישב עליו להאכילו לגוי – טהור, חישב עליו ואח"כ חתכו – טמא, שבשעה שפירש מהאבר נטמא ממנו. והיינו כר' מאיר דטומאת בית הסתרים מטמא, ובשהוכשר לקבל טומאה, וצריך הכשר אף שטימא טומאה חמורה אגב אביו – כששימש מעשה עץ שימש.

כופת שאור שיחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ – שנעשית לכלי, ונטמאת בישיבת הזב. לאביי: רק מדרבנן נטמאת – שאם מדאורייתא הרי מצינו לאוכלים שמטמאים טומאה חמורה ומדוע צריכים הכשר. ודחו: כששימש מעשה עץ שימש.

תקרובת עבודת כוכבים של אוכלים מטמאים באוהל – לאביי: רק מדרבנן – שאם מדאורייתא הרי מצינו לאוכלים שמטמאים טומאה חמורה ומדוע צריכים הכשר. ודחו: כששימש מעשה עץ שימש.

חבורי אוכלין (כגון בצק שבסדקי עריבה) ככלים לענין טומאה – לאביי: רק מדרבנן – שאם מדאורייתא הרי מצינו לאוכלים שמטמאים טומאה חמורה ומדוע צריכים הכשר. ודחו: כששימש מעשה עץ שימש.

חלב נבלה בכפרים צריך כדי לעשותו לאוכל – מחשבה להאכילו לגוי והכשר לקבלת טומאה. ודייק מכך רב פפא שמה שמטמא חלב נבילה שהכליה טמונה בו הוא רק מדרבנן – שאם מדאורייתא הרי מצינו שמטמא טומאה חמורה ומדוע צריך הכשר. ודחו: כששימש מעשה עץ שימש.

בית שסככו בזרעים טהרו מטומאת אוכלין שנעשו חלק מהבית – לרב מתנה: אם פרחה צרעת באותו בית מטמא אדם וכלים שבו רק מדרבנן – שאם מדאורייתא הרי מצינו לזרעים שמטמאים טומאה חמורה ומדוע צריכים הכשר. ודחו: כששימש מעשה עץ שימש.

דף קכ"ט ע"ב 

שנינו במשנה: ר' שמעון מטהר – בתחילה אמרו שעולה על מה ששנינו ברישא שאבר ובשר מדולדלין בבהמה מטמאים טומאת אוכלין. ולמסקנא חולק גם על הסיפא וסובר שבשר מן החי אינו מטמא.

ר' יוחנן פירש טעמו של ר' שמעון – דרש 'מכל האוכל אשר יאכל' – רק אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים (גויים) קרוי אוכל, וזה אסור להאכילו לגויים. למסקנא: כיון שמעורה לבעל חי אינו נחשב לאוכל. ועל אלו דברי ר' שמעון עולים דבריו: בתחילה אמרו – על מה שטיהר אבר ובשר מדולדלין. ודחו: אפשר טעמו משום שכיון שמעורים לבהמה אינם 'אוכל'. שוב אמרו – על דבריו שאין האבר והבשר המדולדלין מוכשרים לקבל טומאה ע"י שחיטת הבהמה. ודחו: אפשר שטעמו כרבה – שאין בהמה נעשית יד לאבר, או כר' יוחנן – שלא נאמר יד לענין הכשר. למסקנא – על מה שטיהר ר' שמעון בשר מן החי.

יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה – לר' יהודה: התאנים טהורים מטומאת אוכלים, כיון שמעורים לאילן אינם כאוכל. לחכמים: אם יכול לחיות טהורים ואם לאו טמאים.

האבר והבשר המדולדלין באדם – טהורים. מת האדם – הבשר טהור, שמיתה עושה ניפול. והאבר – לר' מאיר: מטמא משום אבר מן החי ולא משום אבר מן המת. וההבדל ביניהם: א. לענין כזית בשר או עצם כשעורה הפורש מהאבר – שמאבר מן המת טמאים ומן החי טהורים, וכדברי ר' יהושע להלן. ב. לענין אחד מהם, וכדעת אחד מהתנאים להלן (ר' אליעזר, או ר' נחוניא).

ר' שמעון מטהר, וביאור כוונתו: א. מדוייק מדברי ר' מאיר שאבר מן המת מטמא – ועל כך חולק ר' שמעון ומטהר וכדברי ר' אליעזר להלן. ב. כדרך ב' לעיל בדעת ר' מאיר, ור' שמעון חולק ומטהר גם כזית בשר הפורש מאבר מהחי וגם עצם כשעורה הפורש ממנו (כר' יהושע דלהלן).

אמר ר' אליעזר: שמעתי שאבר מן החי מטמא. אמר לו ר' יהושע: קל וחומר שמן המת מטמא, שמה חי שהוא עצמו טהור אבר הפורש ממנו טמא, מת שהוא טמא לא כל שכן. ומה ששמעת 'מן החי' לא בא למעט 'מן המת', וכמו האמור במגילת תענית שאין להספיד בפסח קטן, וכי בפסח גדול מותר? השיבו ר' אליעזר: כך שמעתי מרבותי שרק מן החי מטמא.

כזית בשר הפורש מאבר מן החי – ר' אליעזר מטמא ור' נחוניא בן הקנה ור' יהושע מטהרין. עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי – ר' נחוניא מטמא ור' אליעזר ור' יהושע מטהרין.

הדרן עלך העור והרוטב

*************

שבת קודש א' ניסן תשע"ט

מסכת חולין דף ק"ל

פרק עשירי – הזרוע והלחיים

דף ק"ל ע"א 

זרוע לחיים והקיבה נוהגין בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית ושלא בפני הבית, בחולין אבל לא במוקדשין – שנאמר ואתן 'אותם' לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם, אין לו אלא מה שאמור בענין.

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן – אין בהם אלא קדושת דמים. לפיכך, אם נפדו הן כחולין גמורים וחייבין בבכורה אם ילדו בכור, ובמתנות, ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן (ואין בהן דין פסולי המוקדשין), והשוחטן בחוץ אפילו קודם פדיונן פטור, ואין עושין תמורה אפילו קודם פדיונן, ואם מתו יפדו (אע"פ שאין פודין קדשים להאכילם לכלבים). חוץ מבכור ומעשר שאע"פ שקדם מומן להקדשן חלה עליהם קדושה גמורה, אלא שאין כשרים ליקרב.

כל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע – ונפדו, פטורין מן הבכורה ומן המתנות, שהן כצבי וכאיל, ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד, וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ קודם פדיונן חייב (בדוקין בעין וכמ"ד אם עלו לא ירדו נמצא שראויים לפתח אהל מועד), ועושין תמורה, ואם מתו יקברו (או משום שצריך העמדה והערכה, או משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים).

אין חולין חייבין בחזה ושוק בק"ו מקדשים – שנאמר בהם תנופה, ואם יניפם בחוץ אין זה 'לפני ה", ובפנים אי אפשר להניפם שאין מכניסין חולין בעזרה.

דף ק"ל ע"ב 

המזיק מתנות כהונה או שאכלן – פטור מלשלם. או משום שנאמר 'וזה' יהיה משפט הכהנים, ומשמע שרק בעודן קיימות חייב ליתנן, או משום שהוא ממון שאין לו תובעים. ואם באו ליד כהן, אפילו בטבלם, מוציאו בדיינין למ"ד מתנות שלא הורמו כמי שהורמו. ועל זה דרשו וזה יהיה 'משפט' הכהנים מלמד שהמתנות דין. אבל חזה ושוק אינו בכלל זה, שאינו לכל הכהנים אלא לאותו בית אב.

אין נותנין מתנה לכהן עם הארץ – שנאמר 'ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים וללוים למען יחזקו בתורת ה", כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, מי שאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת.

בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני – לרבי אליעזר נוטל ולכשיחזור ישלם, ולחכמים פטור, שעני היה באותו שעה. וגם אילו היה עשיר לא היה צריך לשלם מעיקר הדין, שהרי אין לו תובעים, אלא שמדת חסידות היה צריך להחזיר.

בעל הבית שאכל פירותיו טבלין וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים – פטור מן התשלומין, שנאמר 'ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו', אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך. אבל משעת הרמה ואילך משלם אם באו לידו אפילו כשהן טבלים, לסובר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו.

*************