לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ה סיון תשע"ט

מסכת ערכין דף י"ב

דף י"ב ע"א 

נסכים הבאים בפני עצמן – נסתפקו בגמרא אם טעונין שירה שהרי אומרים שירה על היין, או שאין טעונין שירה שאין אומרים אלא על אכילה ושתיה ולא על שתיה לחוד.

אפילו לריש לקיש שאומרים שירה שלא על הקרבן, אין אומרים שירה על נסכים הבאים בפני עצמן – לצד שאין טעונים שירה – משום תקלה, שיאמרו כשם ששירה על נסכים הבאים בפני עצמן רשות, כך השירה שאומרים על נסכים הבאים מחמת הקרבן היא רשות.

חורבן הבית היה בשנה ראשונה לאחר שביעית. ויחזקאל ראה נבואתו בשנת היובל – שנאמר 'בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר בעצם היום הזה היתה עלי יד ה" איזו היא שנה שר"ה בעשור לחודש, זה יובל, שב"ד תוקעין בשופר ביום הכיפורים ועבדים נפטרים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם. וארבע עשרה שנה היינו לאחר אותה שנה שהוכתה העיר, שט"ו שנים יש משנה ראשונה שלאחר שביעית עד שנת היובל. והיא היתה שנת כ"ו לגלות יהויכין, שגלות יהויכין היה י"א שנים קודם החורבן, ו'עשרים וחמש שנה' היינו חוץ משנה שגלו בה.

גלות יהויכין היתה בשנת שבע לכיבוש שכבש נבוכדנצר את יהויקים, שהיא שנה שמינית למלכות נבוכדנצר, שבשנה ראשונה כיבש נינוה, ובשניה כיבש יהויקים. גלות צדקיהו שהיה עם חורבן הבית היתה בשנת י"ח לכיבוש יהויקים, שהיא שנת י"ט לנבוכדנצר.

דף י"ב ע"ב 

חורבן בית שני היה במוצאי שביעית – לרבי יהודה, ששנת יובל נמנה גם לשנת חמשים וגם לשנה ראשונה של שביעית הבאה, והבית היה קיים ארבע מאות ועשרים שנה שהם שמונה יובלות ועשרים שנה, ונמצא שהבית חרב לרבי יהודה במוצאי שביעית, ולחכמים בשנה שביעית עצמה. (וע"ע להלן יג.).

שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו – ואי אתה יכול לומר משעה שנכנסו מנו, שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחילת יובל, ואי אתה מוצא שנת היובל בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר, אלא צא מהם שבע שכיבשו ושבע שחילקו, ואתה מוצא שנת היובל בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר. ולרבי יהודה ששנת היובל עולה לכאן ולכאן, אין מונים את השנים שהגלה סנחריב והחזירם ירמיה.

*************

שבת קודש כ"ו סיון תשע"ט

מסכת ערכין דף י"ג

דף י"ג ע"א 

ארבע משמרות עלו מן הגולה – ידעיה חרים פשחור ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום לכ"ד משמרות, ולא היו יודעין כיצד לסדרן, מי יעבוד אחר מי, בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו, שכיוון ברוח הקודש ועלתה איגרתו בידו, וחזר והכניס ידו ונטל איגרת וכן עד שש פעמים, ובאותו סדר שעלו האיגרות בידו כך עשו אחריו אותן הכתובין באיגרות זו אחר זו. וכן חרים נטל חלקו וחלק חביריו שש, וכן פשחור, וכן אימר – התקינו נביאים שביניהם שאפילו אם יהויריב שהיה ראש משמרות בבית ראשון יעלה מן הגולה, לא ידחה ידעיה ממקומו, אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו.

לשיטת רב אשי חרב בית המקדש במוצאי שביעית (גם לדברי חכמים) – ושש שנים שנותרו לפי החשבון (ראה לעיל יב:), הם שש שנים שבתחילת הבנין קודם שעלה עזרא, שעדיין לא מנו שמיטין ויובלות.

שבעה עשר יובלות מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו – ואי אתה יכול לומר משנכנסו מנו, שאם אתה אומר כן נמצא בית חרב בתחלת יובל, ולא היה יובל 'בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר', אלא שהתחילו למנות לאחר שבע שנים שכיבשו ושבע שחילקו.

ומנין ששבע שנים כיבשו? שכלב היה בן ארבעים בשילוח מרגלים, שנה ראשונה עשה משה משכן, שניה הוקם המשכן ושלח מרגלים, נמצא שכשעברו את הירדן היה כלב בן שבעים ושמונה, והרי בחילוק נחלות היה בן חמש ושמונים. ומנין ששבע שנים חילקו? א. מאחר ששבע כיבשו מסתבר שגם שבע חילקו. ב. ממה שמצאנו ביחזקאל ששנת היובל היתה י"ד שנה אחר אשר הוכתה העיר.

אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים, כדי לשבת ולימים טובים של ראש השנה, ומוסיפין עד עולם – ואין הטעם כדי שיהא די לשבת ויו"ט של ר"ה הסמוכין זה לזה, שהרבה יותר מששה היו צריכים לתמידין ומוספין, אלא סימן בעלמא הוא שאין פוחתין משיעור התמידין שמקריבין בשבת ובשני יו"ט של ר"ה, והטעם הוא משום שסובר כבן בג בג שהתמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה.

דף י"ג ע"ב 

לבן בג בג התמיד טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה – שנאמר 'תשמרו להקריב לי במועדו', ובפסח הוא אומר 'והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה', מה להלן טעון ביקור ארבעה ימים קודם שחיטה, אף כאן.

אין פוחתין משתי חצוצרות, מתשעה כנורות. ומוסיפין חצוצרות עד מאה ועשרים, שנאמר 'ועמהם כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות'. והצלצל היה אחד ולא יותר, שנאמר 'ואסף במצלתים משמיע', ונקרא 'מצלתים' בלשון רבים, לפי שעשוי ב' חתיכות רחבות של מתכת, ואדם אחד מכה זו על זו.

אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן – כנגד תשעה כנורות ושני נבלים וצלצל אחד. ומוסיפין עד עולם.

אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה – כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות, אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר נכנסים לוים קטנים לשורר עמהן. ולא היו אותן קטנים אומרים בנבל וכנור אלא בפה, ליתן תבלין בנעימות הלוים הגדולים. לרבי אליעזר בן יעקב לא עלו למנין י"ב לווים, ואין עולין לדוכן, אלא בארץ היו עומדין וראשיהן בין רגלי הלוים, והיו נקראין 'צערי הלוים', לפי שמקטינין ועושים קולם דק דק ויפה, ומצערין הלוים שאין יכולים לבסם קולם כמותן. וי"א שנקראו 'סועדי הלוים', שהיו עוזרים להם.

כנור של מקדש של שבעת נימין היה – שנאמר 'שובע שמחות את פניך', אל תיקרי שובע אלא שבע. ושל ימות המשיח שמונה, שנאמר 'למנצח על השמינית', על נימא שמינית. ושל עולם הבא עשר, שנאמר 'עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור', ואומר 'הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו שירו לו שיר חדש'. ואע"פ שה'נבל' וה'כינור' שני כלים הם, כינור של עולם הבא קרוי נבל, לפי שיש לו נימין הרבה, וקולו דומה לנבל.

הדרן עלך אין בערכין

פרק שלישי – יש בערכין

יש בערכין להקל ולהחמיר – כיצד? אחד שהעריך את הנאה שבישראל, אע"פ ששוה מאה מנה אין נותן אלא חמשים. ואם העריך את הכעור שבישראל, אפי' אינו שוה אלא ה' סלעים נותן חמשים. ואם אמר הרי דמיו עלי נותן את שוויו.

*************