לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"א שבט תש"פ

מסכת ברכות דף מ"ד

דף מ"ד ע"א

הביאו לפניו מליח ופת עמו – מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו. וכגון בפירות גינוסר שחשובים מן הפת.

כל שהוא עיקר ועמו טפלה – מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.

עיר אחת היתה לינאי בהר המלך – שהוציאו ממנה ששים רבוא ספלים מלאים חתיכות דג טונינא למאכל קוצצי תאנים מערב שבת לערב שבת. אילן אחד היה לו בהר המלך – שהורידו ממנו ארבעים סאה גוזלות משלוש בריכות בחדש.

עיר אחת היתה בארץ ישראל וגופנית שמה – שהיו בה שמונים זוגות אחים כהנים נשואים לשמונים זוגות אחיות כהנות. ומסורא ועד נהרדעא בדקו חכמים ולא מצאו כזאת, חוץ מבנות רב חסדא שהיו נשואות לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא, והן היו כהנות והם לא.

כל סעודה שאין בה מלח – אינה סעודה. וי"א שאם אין בה שריף (תבשיל לח שיש בו מרק) אינה סעודה.

אכל ענבים או תאנים או רמונים: לרבן גמליאל – מברך אחריהם שלש ברכות, שנאמר 'ארץ חטה ושעורה' וגו' 'ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם' וגו' 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך', והוא עולה בין על לחם בין על שבעת המינים הכתוב מתחילה, ו'ארץ' שהפסיק הענין, בא למעט לכוסס את החטה שאינו מברך אחריה ברכת המזון. לחכמים – מברך אחריהם ברכה אחת מעין שלש, לפי ש'ארץ' הפסיק הענין, ו'וברכת' עולה רק על לחם. לרבי עקיבא – אפילו אכל שלק של ירק והוא מזונו, כגון קלח של כרוב, מברך עליו שלש ברכות.

השותה מים לצמאו – לת"קמברך שהכל. לרבי טרפון בורא נפשות.

כל שהוא מחמשת המינין – בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. וכל שהוא משבעת המינין – בתחלה מברך בורא פרי העץ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש.

מה היא ברכה אחת מעין שלש? על חמשת המינים אומר: על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה, רחם ה' אלקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מקדשך ועל מזבחך, ותבנה ירושלים עיר קדשך במהרה בימינו, והעלנו לתוכה ושמחנו בה, כי אתה טוב ומטיב לכל, וחותם על הארץ ועל המחיה. ועל פירות העץ (של שבעת המינים) אומר: על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וכו'. וחותם, בבבל על הארץ ועל הפירות, ובא"י על הארץ ועל פירותיה.

רב היה חותם בראש חודש: ברוך מקדש ישראל וראשי חדשים, ואין זו חתימה בשתים.

דף מ"ד ע"ב

י"א שעל ביצים ומיני בשר – מברך תחילה שהכל ואחריו בורא נפשות, אבל לאחר אכילת ירקות א"צ לברך. וי"א שגם לאחר ירקות מברך בורא נפשות, אבל לאחר שתית מים לא. וי"א שגם לאחר שתית מים מברך. וכן נהג רב אשי כשזכר.

כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו – י"א להוציא ירקות, י"א להוציא מים, וי"א להוציא את המצוות שמברכין לפניהם ולא לאחריהם. ולבני א"י שמברכין בחליצת התפילין לשמור חוקיו, בא להוציא מיני ריח.

כל שהוא כביצה – ביצה טובה ממנו. ביצה מגולגלת טובה מששה כלים במדת לוג המלאים סולת, ביצה צלויה טובה מארבע מדות, ועל ביצה מבושלת אמרו שכל שהוא כביצה ביצה טובה הימנו, חוץ מבשר.

טחול יפה לשינים וקשה לבני מעים – לפיכך כוססו ומשליכו. כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעים, לפיכך ישלקנו בקדירה הרבה שלא יצטרך לכוססו בשיניו, ויבלענו.

כל ירק חי – נוטל תואר הפנים. ודוקא בסעודה ראשונה של אחר הקזה.

לרבי יצחק אסור לאדם שיאכל ירק חי קודם ארבע שעות. וכל העושה כן אסור לספר הימנו, משום הריח. לאמימר ורב אשי מותר אפילו לאכול. למר זוטרא אסור לאכול, אבל מותר לספר עם מי שאכל.

כל קטן שלא גדל עד רביעית שלו – מקטין. ואפילו גדי שמן וטוב ששוה זוז. ואם גדל רביעית שלו מותר.

כל נפש משיב את הנפש – כלומר דבר חי הנאכל שלם, כגון דגים קטנים שגדלו כל צרכן, ואפילו קטנים מאד, אם אין דרכן לגדל יותר. וכן כל קרוב לנפש, שאוכל מן הבהמה קרוב לבית השחיטה במקום חיות שלה, משיב את הנפש.

כרוב טוב למזון ולרפואה, ותרדין לרפואה. ששה דברים מרפאין את החולה מחליו ורפואתן רפואה: כרוב, תרדין, מי סיסין, דבש, קיבה, הרת, ויותרת הכבד.

אוי לו לבית שהלפת עוברת בתוכו. י"א רק בלי בשר, אבל כשמבשלה עם בשר השמן מכחיש כוחה. וי"א רק כשאין שותה אחריה יין, וי"א רק כשאין שולקה בעצים הרבה.

דג קטן מליח ממית – ביום שבעה למליחתו, ביום י"ז, וביום כ"ז, וי"א בכ"ג. ודוקא כשצלוי במקצת, ולא שתה אחריו שכר, אבל אם צלוי לגמרי, או ששתה לאחריו שכר, לא.

השותה מים לצמאו מברך שהכל – ואם חנקתו חתיכת בשר, ושותה מים להעבירו, אינו מברך.

להלכה מברך על שתית מים לצמאו – מתחלה שהכל, ולבסוף בורא נפשות.

הדרן עלך כיצד מברכין

****************

יום שני כ"ב שבט תש"פ

מסכת ברכות דף מ"ה

 

פרק שביעי – שלשה שאכלו

דף מ"ה ע"א

שלשה שאכלו כאחד – חייבין לזמן. שנאמר 'גדלו' לה' 'אתי' ונרוממה שמו יחדו, וי"א שנאמר כי שם ה' 'אקרא' 'הבו' גודל לאלקינו.

אכל דמאי, ומעשר ראשון שנטלה ממנו תרומת מעשר, מעשר שני והקדש שנפדו, והשמש שאכל כזית, והכותי – מזמנין עליו. אבל אכל טבל, מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו, מעשר שני והקדש שלא נפדו, והשמש שאכל פחות מכזית, והנכרי, אין מזמנין עליו.

נשים ועבדים וקטנים – אין מזמנין עליהם.

כמה יאכל ויתחייב בזימון? ונפקא מינה שיכול להוציא אחרים ידי חובתן – לרבי מאיר עד כזית, לרבי יהודה עד כביצה.

העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך – שנאמר 'גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו'. ואין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא – שנאמר 'משה ידבר והאלקים יעננו בקול', בקולו של משה. ואם אי אפשר למתרגם להגביה קולו כנגד הקורא, ימעך הקורא קולו ויקרא.

שנים שאכלו כאחד ורצו לזמן – לרב מזמנין, ולרבי יוחנן אין מזמנין.

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק – אפילו למ"ד ששנים אם רצו מזמנין, לפי שמתחילה הוקבעו בחובה, וגדול המצווה ועושה.

השמש שהיה משמש על השנים – אוכל עמהם אע"פ שלא נתנו לו רשות, ואפילו למ"ד ששנים אם רצו מזמנין, ניחא להם שיבואו לידי חובה. אבל אם היה משמש על שלשה, אינו אוכל עמהם אא"כ נתנו לו רשות.

דף מ"ה ע"ב

נשים אם רצו מזמנות לעצמן, וכן עבדים מזמנים לעצמן. ואפילו למ"ד שנים אין מזמנין, שלשה נשים חשובין משני אנשים, כיון שיש שם דיעות. אבל נשים ועבדים ביחד, אם רצו לזמן אין מזמנין, משום פריצותא.

שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לשוק – קוראין לו ומזמנין עליו. ואפילו למ"ד ששנים אם רצו מזמנין, כיון שמתחילה הוקבעו בחובה צריכים לזמן בשלשה.

וצריך שיהיה סמוך אצלם, שכשקוראין נברך עונה ברוך הוא – למר זוטרא לא אמרו כן אלא בשלשה, אבל בעשרה צריך לחזור ולישב עמהם. ולרב אשי לא אמרו אלא בעשרה, משום שתשעה נראין כעשרה, אבל בשלשה צריך שיבא אצלם, ששנים אין נראין כשלשה. והלכה כמר זוטרא, לפי שצריך להזכיר שם שמים, ולאו אורח ארעא הוא בפחות מעשרה.

שנים שאכלו כאחת – מצוה ליחלק ולברך כל אחד בפני עצמו, בין ברכת המוציא בין ברכת המזון. ודווקא כששניהם סופרים, אבל אחד סופר ואחד בור, סופר מברך ובור יוצא.

שלשה שאכלו כאחת, וגמרו השנים סעודתן ורוצין לזמן – דרך ארץ הוא שיהא האחד מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו עד ברכת הזן, וחוזר וגומר סעודתו. אבל אם גמר אחד, אין על השנים להפסיק בשביל היחיד, וימתין עד שיגמרו. ורב פפא עשה לפנים משורת הדין והפסיק הוא ועוד אחד לאבא מר בנו, כדי להחשיבו.

שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן – ואפילו אם כולן שוין בחשיבותן, לא יתחלקו לברך כל אחד לעצמו.

אין זימון למפרע – שאם בירכו השלשה כל אחד לעצמו, אין יכולים לחזור ולזמן.

בא אחד מן השוק, ומצא שלשה שהיו מזמנין – אם מצאן אומרים 'נברך', אומר 'ברוך ומבורך'. ואם מצאן כשאמרו 'ברוך' עונה אמן.

העונה אמן אחר ברכותיו – בבונה ירושלים, שהוא סוף הברכות, הרי זה משובח, ובשאר ברכות הרי זה מגונה. אביי ענה אמן אחר בונה ירושלים בקול, כדי שישמעו פועלים שאין מברכין הטוב והמטיב, ויקומו. ורב אשי ענה בלחש, כדי שלא יזלזלו בברכת הטוב והמטיב.

***************