לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ח סיון תש"פ

מסכת שבת דף ק"ז

דף ק"ז ע"א

ישב אחד על הפתח ולא מילאהו וישב שני ומילאהו – שני חייב, שהוא צדו. ישב ראשון ומילאהו וישב שני בצידו – ראשון חייב ושני פטור, אפילו אם עמד ראשון, שדומה לנועל ביתו ושומר צבי שכבר ניצוד.

נכנסה לו ציפור תחת כנפיו – מותר לשמרו עד שתחשך אפילו מדרבנן, וראיה לזה מדין ישב ראשון על הפתח ומילאהו וישב שני בצידו, שהשני מותר אפילו מדרבנן כנועל צבי שבתוך הבית.

כל פטורי שבת פטור אבל אסור חוץ משלשה: א. – שני שישב בצד ראשון שמילא את הפתח, שפטור ומותר לכתחילה. ב. – המפיס מורסא לעשות לה פה, חייב משום בונה פתח או מתקן כלי, ואם להוציא ליחה של עכשיו ואין חושש שתחזור ותסתום, פטור שאין כאן תיקון, ומותר אפילו מדרבנן שלא גזרו משום צער. ג. – הצד נחש בשבת, אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומותר, ואם לרפואה חייב.

פרק שמונה שרצים

שמונה שרצים האמורים בתורה – הצדן חייב, שבבמינו ניצוד. והחובל בהן חבורה שאינה חוזרת שנצרר הדם תחת העור אע"פ שלא יצא, חייב (משום תולדת שוחט, וי"מ משום צובע העור בדם הנצרר בו). שאר שרצים – החובל בהן פטור, שאין להם עור. והצדן לצורך חייב, שלא לצורך פטור (שהיא מלאכה שא"צ לגופה וכר"ש). חיה ועוף שברשותו – הצדן פטור שהן ניצודין ועומדין, והחובל בהן חייב שיש להם עור.

דף ק"ז ע"ב

עורות של שמונה שרצים – לר"י בן נורי אין מטמאין. לחכמים, אנקה כח לטאה וחומט מטמאין, שנאמר אחריהם 'אלה הטמאים' ה' מיותר לרבות עור של אלו, ו'אלה' ממעט העור של ארבע שרצים שנזכרו בפסוק ראשון. לרבי יהודה אנקה כח וחומט שעורם רך מטמאין, שאר שרצים שעורם עב אין מטמאין.

עור של שמונה שרצים לעניין חובל בשבת – לחכמים ולר"י ב"נ חייב בכל שמונה שרצים. לרבי יהודה אלו שעורם עב חייב, ושאינו עב פטור (כמו לענין טומאה).

חבורה חוזרת – כגון שרצים שאין להם עור שנצרר בו הדם או מכה קטנה שאין הדם נצרר, אינה חבורה, שנאמר 'היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו', מה עור כושי אינו חוזר כך חבורה שאינה חוזרת.

ההורג כינה בשבת – לר' אליעזר חייב לחכמים פטור. ונחלקו – לרב יוסף – דוקא בכינה שאינה פרה ורבה, ולמדו מאילים מאדמים שנשחטו במשכן, לחכמים מה אילים שיש נטילת נשמה, ולר"א מה אילים שפרים ורבים. ההורג שאר שקצים ורמשים שפרים ורבים – לד"ה חייב.

הקב"ה יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים – ואין הכוונה על כינים היוצאים מביציהם שהרי אין פרים ורבים, אלא מין כינה הוא.

ההורג פרעוש – לד"ה חייב, משום שפרה ורבה. הצד פרעוש – לר"א חייב ולר' יהושע פטור. ונחלקו אם דבר שאין במינו ניצוד חייב.

המפיס מורסא לעשות לה פה – חייב (ראה לעיל ע"א). להוציא ממנה ליחה – פטור לר"ש משום מלאכה שא"צ לגופה. הצד נחש שלא ישכנו – פטור לר"ש משום מלאכה שא"צ לגופה.

השולה דג מן הים (שהיה ניצוד ועומד) – אם יבש בין סנפיריו כרוחב סלע חייב משום נטילת נשמה, ואפילו לא יבש ממש אלא שחוט הרירין נמשך מן האצבע כשנוגע בו.

הושיט ידו למעי בהמה ודלדל (עקר) עובר שבמעיה – חייב משום עוקר דבר מגידולו. וכן העוקר כשות מן הקוצים חייב משום עוקר מגידולו, אע"פ שגדל מהאויר ואינו מחובר לקרקע.

***************

יום שני כ"ט סיון תש"פ

מסכת שבת דף ק"ח

דף ק"ח ע"א

העוקר פטריות משפת הכלי – חייב משום עוקר דבר מגידולו, ואין דומה לתולש מעציץ שאינו נקוב שפטור, שאין דרך זריעה שם, אבל פטריות עיקר גידולם כך הוא.

כותבין תפילין על עור של עוף טהור, אע"פ שיש בו נקבים במקום הנוצות וצריך כתיבה תמה, כיון שהדיו עובר עליו אינו נקב. מקטירין עור של עוף על המזבח, שנאמר 'בכנפיו' להכשיר את העור.

עור של דג טהור – יש ספק אם כותבין עליו תפילין, עד שיבא אליהו ויאמר אם פסקא זוהמא ממנו או לא.

דם נדה הוא אדום, שנאמר 'אדומים כדם'.

מילה באותו מקום – א. נאמר כאן ערלתו ונאמר בערלה ערלתו, מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן. ואין לומר לבו או אזנו שנאמר בהם לשון ערלה, שלא נאמר בהם 'ערלתו' שלימה. ב. 'וערל זכר אשר לא ימול', מקום שניכר בין זכרות לנקבות.

כותבין תפילין על עור של בהמה או חיה טהורה, ולא של בהמה טמאה, שנאמר 'למען תהיה תורת ה' בפיך' מן המותר בפיך. אבל כותבין על עור נבילה או טריפה של טהורה אע"פ שאסורין באכילה, שהנהרג ע"י הקב"ה משובח מנהרג ע"י אדם.

הלכה למשה מסיני שפרשיות התפילין נכרכות בשערן של בהמה או חיה, ונתפרות בגידן (אבל לא של טמאה מטעם הנ"ל שאינו מותר בפיך).

דף ק"ח ע"ב

עשית מי מלח בשבת: לת"ק מרובין אסור, מועטים לטבול פתו וליתן בתבשיל מותר. לרבי יוסי אסור אפילו מועטין שהוא כמעבד ומתקן את האוכל, אבל אם נותן תחילה שמן במלח או במים (קודם שמערב המים עם המלח) מותר, שהשמן מעכב שלא יתערבו יפה ומתיש את כוחו.

אין עושין מי מלח עזין – והיינו שני שליש מלח ושליש מים שעושים למורייס של דגים.

אין מולחין צנון בשבת (ג' וד' חתיכות יחד), שהמלח מעבדם ומתקשין וזהו תיקונם. וביצה נחלקו אמוראים אם מותר למולחה. ובשעת אכילה מותר לטבול במלח.

אתרוג צנון וביצה אלמלא קליפתן החיצונה אין יוצאין מבני מעיים לעולם.

מעולם לא טבע אדם בים המלח, שכח המלח מעכבו מלטבוע, וק"ו שקורה של עץ לא נטבע שם שהרי בכל מימות אינו טובע.

מותר לרחוץ במים של ים המלח בשבת, אע"פ שמרפאות את העין, משום שאינו מוכח שעושה כן לרפואה. אבל אסור לעצום ולפתוח את עיניו כדי שיכנסו לעין, שניכר שעושה לרפואה. וכן אסור ליתן יין בתוך העין ע"י שעוצם ופותח את עיניו, אבל על גב העין מותר שנראה כרחיצה. ורוק תפל (ממי שלא טעם כלום משעה שניעור), אסור אפילו על גב העין, שכיון שהוא מאוס מוכח שעושה לרפואה ולא לרחיצה.

שורה אדם קילורין מערב שבת ומניחו על עיניו בשבת, שמכיון שצריך לשרותו מע"ש יש לו היכר, ולאחרים שרואים אותו נראה כרחיצה. אבל לעצום ולפתוח את העין אסור שניכר שעושה לרפואה.

טובה טיפין צונן בעיניו שחרית ורחיצת ידים ורגלים בחמין ערבית למאירת עיניים, מכל קילורין שבעולם.

יד קודם נטילת ידים שחרית על העין, לחוטם, לפה, לאוזן, למקום הקזה, לגיגית שכר – תיקצץ (בעין מסמאו, בחוטם או פה מעלה ריח רע, ובאוזן מחריש).

יד לאמה תיקצץ (לאו דוקא בשחרית) ומשום שמביא לידי קרי, וכן לפי הטבעת שמביא לידי תחתוניות.

***************