פרשת כי תצא

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

"וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ"

צדק וצדקה – עוצמת היהדות בעצם החיים עצמם ובלב ליבם של החיים – צדק חברתי.

כתב המורה [חלק ג נג] על מושג הצדקה, וז"ל שם:

"אבל מילת צדקה היא נגזרת מן צדק, והוא "עדל" [תרגום מילולי של צדק. ועניינה קו האיזון המדוייק. הע' הרב קאפח] ופירושו להביא  לכל בעל זכות את המגיע לו, וליתן לכל מצוי מן הנמצאים כפי הראוי לו. ולפי העניין הראשון לא יקראו בספרי הנביאים הזכויות המוטלות עליך לזולתך אם נתתם, צדקה, לפי שאם שילמת לשכיר את שכרו או פרעת חובך אין זה נקרא צדקה.

אבל הזכויות המוטלות עליך לזולתך מצד המידות הטובות, כגון לקומם כל כושל, הרי זו נקראת צדקה, ולפיכך אמר בהחזרת המשכון 'ולך תהיה צדקה', כי בלכתך בדרך המידות הנעלות כבר עשית צדק עם הנפש ההגיונית שלך מפני שנתת לה את המגיע לה.

וכיון שכל מעלה מידותית נקראת צדקה, אמר 'והאמן בה' ויחשבה לו צדקה', כלומר: מעלת האמונה. וכן אמרו יתעלה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו'" עכ"ל.

להבדיל מחסד, הצדקה היא אינה רשות לדברי הרמב"ם, אלא חובה היא על כל אחד מאיתנו, ואילו חסד זאת זכות שניתנה בידינו כרשות ולא חובה. ומדוע הצדקה היא חובה על האדם? והתשובה לכך מפני שהצדקה היא איננה באה רק כדי לגמול למי שמקבל אותה, אלא בעיקר באה היא לתקן את נפש נותן הצדקה ומלכתחילה היא נועדה לאדם הנותן עוד לפני המקבל, ומשום כך היא חובה ולא רשות כפי שקובע הרמב"ם. כשאני מוותר על המשכון ומחזירו לבעל חובי מפני שאין לו במה להתכסות בלילה, זאת חובה המוטלת עלי כאדם מוסרי, ולא מוסר הנגזר מן השכל, אלא מוסר הבא מכוח הציווי הא-לוהי.

"ולך תהיה צדקה" אומרת התורה, לעצמך אתה עושה צדקה, את נפשך אתה מתקן. לעומת זאת חסד הוא מה שאין לאדם חוב עלי ובכל זאת אני גומל אתו חסד, כגון: לגמול טובה למישהו על אף שהרע לי, או כלשון המורה "חסד הוא בהטבה למי שאין לו זכות עליך כלל", אבל הצדקה אינה באה בתורת חסד, אלא היא חובה על כל אדם יהודי הנשמע לצו הא-לוהי.

חברה שבה אני חי על פי ערכים הגיוניים שקבעה לה אותה החברה היא חברה הדואגת לצרכיו של החלש והנזקק ועל כך אני גם משלם את חובותיי כגון: מיסים, ארנונה, שירות חובה לחברה, וכיו"ב.

ברם, אם רק על בסיס זה אני חי באותה חברה, כלומר – אני משלם וממלא חובותיי, והממונים על החברה יעשו את המוטל עליהם הן במישור המדיני והן במישור הביטחוני והכלכלי וכן החינוכי וכיו"ב, ואני חי את חיי על בסיס של 'שלם וקח' או 'שלם וקבל', עלולה להיות חברה קרה ומנוכרת, חברה שלא היינו רוצים לחיות בה. לעומת זאת! אם אני משלם את חובותיי כדי שהחברה שאני חי בה תטפל בחולים ובנזקקים, ועם זאת יחד אני מפנה את זמני כדי לבקר את אותם חולים או את אותם עניים ולהוסיף ולהתנדב מעבר למה שהחוק מאפשר או מחייב, בכך שאתנדב להיות לאותם אומללים לחברה, ולספק לו את מה שהחוק היבש לא יכול לספק לו, כאן התורה קורה לזה 'צדקה', לא רק חסד אלא צדקה שהיא חובה עלי מכוח הציווי בתורת משה. האכפתיות, ההתחשבות, והאמפתיה שאני מגלה עבור האחר…הנזקק…השונה…היא כשלעצמה מהווה את הצדקה שאני עושה בראש ובראשונה עם עצמי וכן גם לאחרים. עם חברה יהודית יהדותית שכזו אנו רוצים לחיות שכן הצדקה היא חלק מהצדק ולמעשה ללא צדקה צִיווּיִת יהדותית  לא ניתן לכונן חברת צדק אמיתית.