לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט"ז שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ס"ט

דף ס"ט ע"א 

מכשירי מצוה דקודם שחיטה (כגון חתיכת יבלת) אם דוחים שבת, פליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא במתניתין, לר"א ילפינן ממכשירים דאחר השחיטה (מיחוי קרביו) שדוחים, לר"ע שאני מכשירים דאחר שחיטה, שכבר דחתה שחיטה את השבת.

הזאה על טמא מת ביום השביעי שחל בשבת: אסורה משום שבות, שמא יעביר את מי החטאת ד' אמות ברשות הרבים. ולכן כדי לאכול תרומה – ודאי אינה דוחה שבת, דתרומה גופא לא דחיא שבת. להכשירו לקרבן פסח – בתחילה סבר רבי אליעזר שדוחה (כדעתו בשאר שבות דמכשירי מצוה), ור"ע הזכירו שהוא עצמו לימדו שאין דוחה. ואף ששאר מכשירים דוחים את השבת לדעת ר"א, הזאה אינה נדחית, לרבה – שכיון שקודם הזאה אינו ראוי להקרבת הפסח, אין הכשרו דוחה שבת. לרבא (להלן עמוד ב') – משום שסבר שההזאה אינה מעכבת לשחיטה ולזריקה (כדלהלן), ורק את האכילה היא מעכבת, וסובר שאכילת פסחים אינה מעכבת.

מכשירי מצוה דוחין את השבת לרבי אליעזר, (אפילו מלאכה דאורייתא), לרבה דווקא היכא דגברא חזי ורמי חיובא עליה, כגון להביא איזמל למילה ביום השמיני שהתינוק ראוי למול, אבל להזות על טמא ביום השביעי להכשירו לקרבן פסח לא, ולרבא גם היכא דגברא לא חזי דוחה את השבת להכשירו (אמנם הזאה אינה נדחית כנ"ל).

לחמם חמין בשבת לצורך קטן שיהיה בריא וחזק למולו (לדעת רבי אליעזר שמכשירי מצוה דוחים את השבת, וכשיטת רבה בדעתו שדווקא באופן 'גברא חזי') – אם הוא חולה אין מחממים, דכל זמן שהוא חולה אין ראוי למולו, לבריא – לרבה מחמם דראוי למולו, לרבא, הכל חולין הן אצל מילה ואין מחמם בשבת, כיון דגברא לא חזי.

דף ס"ט ע"ב 

אדם הטמא בערב פסח שראוי לאכילת פסח בערב, כגון שטמא טומאת שרץ או טמא מת ביום השביעי שלו שאפשר להזות עליו וראוי לערב, נחלקו האמוראים (דף צ' ע"ב) אם משלח פסחו ע"י שליח, ושיטת רבי אליעזר בזה – לפי רבה סובר כמאן דאמר שאין שוחטין עליו, ולרבא סובר ששוחטין.

כל שהיחיד נדחה לפסח שני ציבור עבדי בטומאה בפסח ראשון, ולפיכך למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ (וכן על טמא מת שחל יום שביעי שלו בערב פסח ועדיין לא הזה), ציבור טמאי שרץ (או טמאי מת שיום שביעי שלהם חל בערב פסח) עבדי בטומאה אף שיכולים להטהר. אבל למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ, אין הציבור עושים בטומאה.

מילתא דליתא בציבור – לרבה ליתא ביחיד, שכל שאין הציבור חייבין לתקן את עצמם גם היחיד אינו חייב, ולכן כשם שציבור שחל יום שביעי שלהם בערב פסח אינם חייבים להזות, אלא מקריבים בטומאה, למ"ד אין שוחטין על טמא שרץ וטמא מת ביום השביעי (כנ"ל), כך גם יחיד שחל יום שביעי שלו בערב פסח אינו חייב לטהר עצמו, ונדחה לפסח שני. אבל ציבור שהם ערלים שלא הותרה להם ערלות וחייבים למול עצמם כדי להביא קרבן פסח, גם היחיד חייב למול ואינו נדחה לפסח שני. ולרבא גם מילתא דליתא בציבור איתא ביחיד, ולכן למ"ד אין שוחטים על טמא שרץ וטמא מת ביום השביעי, זה שחל יום שביעי שלו בערב פסח חייב בהזאה, ואם לא תיקן עצמו ולא הביא פסח חייב כרת.

פסח שני איתא ביחיד הגם דליתא בציבור משום דהציבור עשו פסח ראשון, אבל אם לא עשו בפסח ראשון כגון שהיו רובם זבים ומיעוטן טמאי מתים, אין היחיד עושה פסח שני.

שחטו שלא לאוכליו שפוסל הפסח, היינו רק אם שחטו לשם חולה וזקן שאינם ראויים לאכול, אבל טמא מת ביום השביעי המחוסר הזאה ראוי לאכול רק לא תיקן את עצמו.

אכילת קרבן פסח הנלמדת מפסוק דאיש לפי אכלו, לרבי אליעזר אינה אלא למצוה ואינה מעכבת.

הלכה כרבי עקיבא שכל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, אפילו אם מצותו בשבת, בין בפסח הגם שיש בו כרת, ובין במילה הגם דנכרתו עליה י"ג בריתות.

חגיגה באה עם קרבן פסח – בזמן שבא בחול, בטהרה, בחבורה שיש בה הרבה בני אדם. שאוכלים החגיגה קודם הפסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, אבל אינו דוחה את השבת, ולא הותרה בטומאת ציבור.

החגיגה באה מן הצאן, בקר, כבשים, עזים, זכרים ונקבות, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד (לדעת משנתינו, וראה להלן דף ע' ע"א דעת בן תימא).

***************

שבת קודש י"ז שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ע'

דף ע' ע"א 

חגיגת י"ד לאו חובה היא  לתנא דמתניתין, ואינה באה אלא כדי שהפסח יהא נאכל על השובע, ולכן אינה דוחה שבת וטומאה (אבל לבן תימא וליהודה בן דורתאי [להלן עמוד ב'] היא חובה, ראה תוס').

חגיגת י"ד יוצאין בה משום שלמי שמחה (אף לבן תימא), אם עכבה עד למחר ושחטה, אע"ג דשלמי שמחה דבר שבחובה הוא וחובה אינה באה מנדרים ונדבות (וחגיגת י"ד כבר מחויב בה), דנתרבה מ'ושמחת' לרבות כל מיני שמחה.

חגיגת י"ד אין יוצא בה ידי חובתו משום חגיגת הרגל, אם עכבה עד למחר, דדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

בן תימא סובר שחגיגת י"ד הוקשה לפסח לכל דיניה, ונאכלת בליל פסח בלבד, צלי, ובאה מן הצאן, זכרים, בת שנתה, ונאכלת רק למנויים. ואיבעיא בגמרא אם הוא הוקשה גם לענין איסור שבירת עצם, והספק הוא האם 'בו' ד'ועצם לא תשברו בו' בא למעוטי חגיגה, או למעוטי פסול, (והאם לבן תימא חגיגת י"ד דוחה שבת, יש סתירה בתוס', עיין ד"ה לאו חובה, ובעמוד ב' ד"ה מ"ט, וע"ע גליון רעק"א בעמוד ב').

סכין שנמצאת בי"ד או ט"ו ניסן – שוחט בה מיד, שבודאי הטבילוה בעליה (סכין לפסח, וקופיץ לחגיגה). נמצאת בי"ג צריך לטובלה. מצא קופיץ – בי"ד, לחכמים שאין איסור שבירת עצם בחגיגה אין צריך טבילה, דמסתמא הטבילוהו בעליו. ולבן תימא – תלוי באיבעיא אם יש שבירת עצם בחגיגה, שאם יש איסור צריך לטובלו, ואם אם אין איסור אין צריך. נמצא קשורה לסכין דינו כסכין. נמצא בט"ו – לכו"ע אין צריך טבילה (שבודאי הטבילוהו בעליו לצורך חגיגת ט"ו). וכן אם חל י"ד בשבת לכו"ע אין צריך טבילה אף כשנמצא בי"ד, כיון שבשבת אסור להטבילו בודאי הטבילו מערב שבת לצורך יו"ט.

דף ע' ע"ב 

נשיא שמת בי"ג, שמצוה לכל ישראל להתעסק בו, סכין וקופיץ שנמצאו בי"ד צריכים טבילה, שמסתמא לא הטבילום כיון שהפסח בא בטומאה, ואין מביאים חגיגה כשבא בטומאה ואין צריך קופיץ. מת נשיא בי"ד – לרבנן (וכן לבן תימא אם אין איסור שבירת עצם בחגיגת י"ד) שניהם א"צ טבילה דמסתמא הטבילום. היה נשיא גוסס בי"ג – סכין א"צ טבילה, קופיץ צריך טבילה, דמשום ספק אחד (שמא לא ימות הנשיא ויצטרך לסכין בטהרה) הטבילוהו הבעלים, אבל קופיץ שיש בה שני ספיקות (שמא לא ימות, ושמא יצטרך חגיגה מפני שחבורתו תהיה קטנה) לא הטבילוהו הבעלים.

ליהודה בן דורתאי חגיגת י"ד דוחה שבת, שסובר שחובה היא, ונלמדת מקרא ד'וזבחת פסח לה' אלוקיך צאן ובקר', (צאן לפסח, ובקר לחגיגה. ולחכמים 'בקר' מלמד שמותר הפסח קרב לשלמים). וחכמים סוברים שאפילו חגיגת ט"ו אינה דוחה שבת, הגם דקרבן ציבור היא הקבועה בזמן, דילפינן מ'וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים' (והרי סוכות ח' ימים, ושמעינן דחוץ משבת).

מותר פסח קרב שלמים – בין שהפרישו ואבד ונמצא אחר פסח, בין הפריש מעות והוזלו טלאים ונותר מן המעות.

***************

יום ראשון י"ח שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ע"א

דף ע"א ע"א  

שלמים ששחטם בערב יו"ט – לעולא אר"א, אינו יוצא בהם משום שלמי שמחה, דבעינן זביחה בזמן שמחה (ולא משום חגיגה דהוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין)., ולרבין אר"א יוצא בהם משום שלמי שמחה, דלא בעינן זביחה בזמן שמחה, (ושלמי שמחה באים אף מנדרים ונדבות כמבואר לעיל דף ע').

חגיגת י"ד ששחטה בט"ו – יוצא בה חובת שמחה לכו"ע, שהרי שחטה בזמן שמחה, אך אינו יוצא משום חגיגה (חגיגת ט"ו) שאינה באה אלא מן החולין.

ליל יו"ט האחרון של חג נתרבה לחיוב שמחה מקרא יתירה ד'והיית אך שמח', וליל יו"ט ראשון נתמעט משמחה ממיעוט ד'אך', והטעם דאוקמינן הריבוי לליל אחרון משום שיש שמחה לפניו כל ימות ולילות החג.

כל ימי החג חייב בשמחת יו"ט, וכשחל יום א' בשבת למ"ד דבעינן זביחה בשעת שמחה ואינו יכול לשחוט לא בערב יו"ט ולא ביו"ט, משמחו בכסות נקיה ויין ישן.

כהנים יוצאין ידי חובת שמחה בשעירי חטאת הרגלים, אך ביו"ט שחל בשבת לא, דאין צלייתו ובישולו דוחה שבת, ואין שמחה בבשר חי.

דף ע"א ע"ב 

אמורי חגיגת ט"ו נפסלין בלינה אם לא לנו על גבי המזבח, כאמור 'ולא ילין חלב חגי עד בוקר', ולרב כהנא נלמד מכך דסמיך ליה 'ראשית', ללמד ד'עד בוקר' היינו בוקר ראשון, ולרב יוסף סתם בוקר היינו בוקר ראשון.

זמן לינת אימורין ואכילת הבשר אינן תלויין זה בזה, שמצינו בפסח לרבי אלעזר בן עזריה שסוף זמן אכילתו מדאורייתא בחצות, והאימורים נפסלים רק בלינת כל הלילה. וכן להיפך, מצינו בחגיגה, שנאכלת לשני ימים, וזמן לינת אימוריה רק עד בוקר ראשון.

זמן אכילת חגיגת י"ד שני ימים ולילה אחד, כדילפינן מקרא ד'לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר', תזבח בערב היינו חגיגת י"ד דנזבח בערב, ביום הראשון דנאכל כל יום ראשון, לבוקר היינו בוקרו של יום שני.

זמן אכילת חגיגת ט"ו שני ימים ולילה אחד, כדילפינן מריבוי ד'אם' דכתיב בקרא ד'אם נדר או נדבה' האמור בקרבן שלמים דנאכל לשני ימים ולילה אחד.

השוחט פסח בשבת שלא לשמו חייב, וכן כל שחיטה פסולה, כגון ששחטו שלא לאוכליו, שלא למנויו, לערלים, לטמאים (ואם שחטו לשם כשרים ופסולים, כיון שהפסח כשר פטור).

שחט את הפסח בשבת ונמצא טריפה בסתר, או שנודע שמשכו בעלים ידיהם או שמתו או נטמאו – פטור, ששחט ברשות ואנוס הוא. אבל אם נמצא בעל מום בגלוי – חייב.

זבחים אחרים ששחטם בערב פסח שחל בשבת לשם פסח – אם אינם ראויים לפסח, חייב. אם הם ראויים לפסח הוי טועה בדבר מצוה, ולרבי אליעזר חייב חטאת, ולרבי יהושע פטור. שחט זבחים אחרים לשם אימורי ציבור – לר"א ור"י חייב, לרבי מאיר פטור, שגם הוא נחשב לטועה בדבר מצוה אף שיש לו קצבה.

***************