לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני י"ט שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ע"ב

דף ע"ב ע"א 

עקירת שם הקרבן בטעות, ששחטו בטעות לשם זבח אחר – נחלקו האמוראים (במסכת מנחות) אם היא עקירה, וסתימת הש"ס כאן נוטה דלא הוי עקירה.

מה ששנינו במתניתין שהפסח ששחטו בשבת שלא לשמו חייב, למ"ד עקירה בטעות לאו עקירה היא, על כרחך צריך לומר שמדובר בעקרו בכוונה.

רבי יהושע הפוטר את המחלל שבת בשוגג כשטעה בדבר מצוה כשעשה מצוה כל דהוא, היינו דווקא כשעדיין מוטל עליו לקיים המצוה וטרוד ועסוק בה, כגון קרבן פסח שהרבה עוסקין בכך, וטעה ושחט זבח אחר לשם פסח, אבל השוחט זבח אחר לשם אימורי ציבור כשכבר שחטו הקרבן ציבור כבר אינו טרוד ועסוק במצוה – חייב חטאת.

מי שמוטל עליו למול שתי תינוקות (לפי ר"א ור"י דמתני'), אחד בערב שבת ואחד בשבת, ומל של ערב שבת בשבת, לרבי אליעזר חייב לרבי יהושע פטור, ודווקא בשהיו שניהם לפניו למול בשבת, וקדם ומל של ע"ש בשבת דבשעת מילתו טרוד היה במצוה המוטלת עליו (למול את של שבת, וגם קיים מצוה), אבל קדם ומל את של שבת בע"ש ומל בשבת את זה שזמנו בע"ש, שאינו טרוד במצוה, חייב לכו"ע.
היה אחד זמנו בשבת ואחד לאחר השבת, ומל בשבת את של אחר השבת – חייב בין לר"א ובין לר"י, כיון שלא קיים מצוה, שעדיין לא הגיע זמנו למול.

שיטת רבי מאיר – כל שניתנה השבת לידחות עבורו מפני המצוה, ומתוך כך טעה וחילל השבת, אפילו לא קיים מצוה, כגון שהיו לפניו שתי תינוקות למול, אחד בשבת ואחד לאחר השבת, ומל של אחר השבת בשבת – פטור, משא"כ כשלא ניתנה שבת לידחות עבורו כלל, אפילו קיים מצוה, כגון שהיו התינוקות אחד זמנו למול בע"ש ואחד בשבת, וקדם ומל של שבת בע"ש, דתו אין שבת נידחית עבורו – חייב. ואם טעה ושחט זבח אחר לשם אימורי ציבור פטור אפילו נשחטו כבר קרבנות ציבור, פטור, שכל השבתות נדחות מפני קרבנות ציבור.

דף ע"ב ע"ב 

טעמא דרבי מאיר (הפוטר טעה בדבר מצוה גם כשלא עשה מצוה), א) משום דטריד להקריב קרבנו שהפריש, ולכן אפילו שחט בשבת קרבן שאינו ראוי לקרבן פסח – כגון עגל של שלמים – פטור, ב) משום דמיחליף בקרבן פסח, ולכן פטר גם בשוחט חולין (ממין הכשר לפסח) לשם פסח, אבל בעלי מומין אין בהן לא משום טירדא ולא משום מיחליף, ולכן השוחטם בשבת לשם פסח – חייב.

נתחלף לו שפוד של נותר האסור באכילה בשפוד של קדשים שמצוה לאכלו, לריש לקיש חייב, כיון שלא קיים מצוה, ולרבי יוחנן – י"א שחייב, וי"א שפטור הגם שלא קיים מצוה, כיון שלא היה לו את מי לשאול.

בעל יבמתו נדה בשוגג – לרבי יוחנן פטור משום שטועה בדבר מצוה – מצות יבום, אע"פ שאין זמנו בהול, ואפילו סמוך לוסתה, שבוש ממנה לשואלה. בעל אשתו מעוברת (רש"י – שאף למסקנא מדובר כך, אמנם עיין רא"ש בנדה פ"א סי' ד') כשהיא נדה סמוך לוסתה – חייב אף לרבי יוחנן, ואינו נפטר מחמת טועה בדבר מצוה כיון שהיה לו לשואלה.

טרוד במצוה וזמנו בהול ושגג באיסור – פטור מחטאת א) לרבי יהושע (דמתניתין) שפוטר בשחט זבחים בערב פסח שחל בשבת (ורבי אליעזר מחייב), ב) לרבי יהושע שפוטר באכל תרומת חמץ בערב פסח ונמצא שהוא בן גרושה פטור מקרן וחומש (ורבי אליעזר מחייב), ג) לרבי יוסי בשכח והוציא לולב ביו"ט הראשון דסוכות שחל בשבת.

היה עומד ומקריב ונודע שהוא חלל כל הקרבנות שהקריב פסולין, ורבי יהושע מכשיר, משום דכתיב 'ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה', וכן אם אכל תרומה פטור שנקראית עבודה.

***************

יום שלישי כ' שבט תשפ"א

מסכת פסחים דף ע"ג

דף ע"ג ע"א 

העושה חבורה בשבת דרך קלקול, נחלקו התנאים (במסכת שבת) אם חייב, ולמ"ד דפטור [כמו בשאר מלאכות] אין חובל חייב אלא כשתיקן, כגון שצריך הדם לכלבו, או שוחט – שמתקן הבהמה לאכילה.

העושה חבורה בשבת דרך קלקול, היינו גם למ"ד מקלקל בחבורה פטור: א) שחטו שלא לאוכליו – שתיקנו לענין שאם עלה למזבח לא ירד, כיון שפסולו בקודש. ב) בשחט ונמצא בעל מום – מדובר במום של דוקין שבעין, ואליבא דרבי עקיבא שאם עלה לא ירד (ולא כשאר מומים שגם אם עלה דינו לירד), ג) נמצא טריפה – שהוציאו מידי טומאת נבילה, ד) בשחט חטאת בחוץ לשם ע"ז (ששנינו בברייתא שחייב ג' חטאות, הגם דטיהרו מטומאת נבילה, מ"מ מטמא משום תקרובת ע"ז שמטמאה באהל) – תיקנו להוציאו מידי אבר מן החי לבני נח.

אשם שמתו בעליו או נתכפרו באחר: לת"ק – כל שבחטאת מתה באשם רועה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה לקיץ המזבח, לרבי יהושע – אחר שנפל בו מום ימכר ויביא בדמיו עולת נדבה לעצמו, לרבי אליעזר – ימות, כדין חטאת.

אשם שמתו בעליו או נתכפרו באחר וניתק לרעיה – אם שחטו קודם שהומם, כשר לעולה, כיון שדמיו עומדים לכך, שחטו קודם שניתק לרעיה (שעדיין לא שלחו לאפר לרעות) – פסול, גזירה אחר שנתכפר באחר, אטו קודם שנתכפר שאז עדיין עומד לאשם.

בהמה שהופרשה לקרבן מיוחד ונשתנה דינה לקרבן אחר כגון אשם שנפסל ועומד לעולה, ומותר הפסח שעומד לשלמים, לרב הונא בשם רב ולרב הונא בריה דרבי יהושע ולרב פפא אין צריך לעקור שם הראשון ממנו, משום דסתמא עומד לשם הקרבן השני, ולרב חסדא צריך עקירה. ופסח שהיו בעליו טמאי מת ונדחו לפסח שני – לכו"ע צריך עקירה, שסתמו עומד לקרבן פסח שני.

דף ע"ג ע"ב 

כל שפסולו בגופו, כגון פיגול נותר וטמא ויוצא, ישרף מיד ואין צריך להמתין עד שתעובר צורתו, אך פסול בדם או בבעלים, או ששחטו אחר תמיד של בין הערביים – ימתינו לו עד שתעובר צורתו דהיינו פסול לינה, ואז נפסל גופו ויצא לבית השריפה, ולתנא דבי רבה בר אבוה גם פסול גופו צריך עיבור צורה.

שחט את הפסח ונודע שמשכו הבעלים את ידיהם ממנו או שמתו – שנינו בברייתא שישרף מיד, ואף שעומד לשלמים, לרב חסדא – דבעי עקירה, ועדיין שם פסח עליו בשעת שחיטה, ונפסל גופו ששחטו שלא למנויו. לסוברים שאין צריך עקירה: א) מדובר שמתו הבעלים או משכו ידיהם אחר חצות, שבשעת חצות נקבע לקרבן פסח, וכיון שנראה ונדחה שוב אינו נראה (למ"ד בעלי חיים נדחים), ב) הוי ליה קרבן שלמים ששחטו לשם פסח, וכדעת הסוברים שהזבחים שנזבחו לשם פסח פסולים (כשם שפסח שנזבח לשם אחר פסול, וה"ה בחטאת) והו"ל פסול הגוף.

כל שנראה ונדחה – שהיה ראוי להיות קרבן ונדחה, שוב אינו חוזר ונראה, ולרב אין בעלי חיים נידחים, ואין דיחוי אלא אחר שחיטה (בדם או בבעלים).

אם יש שהות ביום לידע אם משכו הבעלים את ידיהם מהפסח או שמתו או נטמאו, ושחטו בשבת – חייב חטאת אף לדעת רבי יהושע, שאינו בכלל טועה בדבר מצוה אלא סתם שוגג שהוא קרוב לפשיעה.

***************