לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון כ"ט טבת תשפ"ב

מסכת מגילה דף כ"א

דף כ"א – ע"א

כל הלילה כשר לקצירת וספירת העומר, והבאת העומר ביום.

'זה הכלל דבר שמצוותו ביום כשר כל היום' – לרבות סידור וסילוק הבזיכים ולחם התמיד, וכדעת רבי יוסי הסובר שאפילו סילק הישנה שחרית וסידר החדשה ערבית אין בכך כלום, ומה שכתוב בלחם הפנים 'לפני תמיד' היינו שלא ילין שולחן בלא לחם, אבל לחכמים מתפרש הפסוק כפשוטו – טפחו של מסדר בצד טפחו של מסלק שנעשה על ידי ארבע כהנים בבת אחת.

'זה הכלל דבר שמצוותו בלילה כשר כל הלילה' – לרבות אכילת פסחים, ושלא כרבי אלעזר בן עזריה הסובר שנאכל רק עד חצות, משום שנאמר 'ואכלו את הבשר בלילה הזה' והיינו עד חצות שלומדים מ'ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה' ומכת בכורות היתה בחצות.

פרק הקורא את המגילה

משנה . הקורא את המגילה אם רצה עומד אם רצה יושב, אבל אין קוראים בצבור בתורה מיושב שכתוב 'ואתה פה עמוד עמדי' כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה.

קראו המגילה שתים ביחד יצאו, ולא אומרים תרי קלי לא משתמע, שכיון שחביבה נותנים דעת ושומעים, מה שאין כן בתורה שבעלמא תרי קלי לא משתמע.

'ואתה פה עמוד עמדי' – שלא ישב רב על גבי מטה וישנה לתלמידו שהוא על גבי קרקע, אלא או שניהם על המטה או שניהם על גבי קרקע.

מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו לומדים תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו לומדים מיושב, ובטל כבוד התורה.

ישוב סתירת הפסוקים 'ואשב בהר' 'ואנוכי עמדתי בהר': לרב – כשלומד מפי הקדוש ברוך הוא עומד וכששונה לבדו מה שלמד יושב, לרבי חנינא – לא עומד ולא יושב אלא שוחה, לרבי יוחנן – אין ישיבה אלא לשון עכבה, לרבא – דברים רכים ונוחים מעומד, והקשים מיושב.

דף כ"א – ע"ב

בתורה אחד קורא ואחד מתרגם, ולא אחד קורא ושנים מתרגמים – שתרי קלי לא מישתמע וצריך שיהיו הנשים ועמי הארץ שאין מכירין בלשון הקודש מבינים את המצוות, וכל שכן שאין שנים קוראים דתרי קלי לא מישתמעי.

בנביא אחד קורא ושנים מתרגמים – שנביאים אין מקפידים שיבינו הנשים ועמי הארץ, אך לא יהיו שנים קוראים.

הלל ומגילה אפילו עשרה קוראים, כיון שחביב נותנים דעת ושומעים.

מברכים לפני קריאת המגילה כשם שמברכים על כל המצוות עובר לעשייתם, ומברך: על מקרא מגילה, שעשה נסים, ושהחיינו.

כל המצות כולם מברך עליהם עובר לעשייתם וזה קודם לעשייתם, כמו שכתוב 'וירץ… ויעבור את הכושי', או 'והוא עבר לפניהם', או 'ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם'.

מקום שנהגו לברך אחר קריאת המגילה יברך – 'ברוך… הרב את ריבנו… ברוך אתה ה' הנפרע לישראל מכל צריהם, לרבא – הא-ל המושיע, לרב פפא יאמר שניהם 'הנפרע לישראל מכל צריהם הא-ל המושיע', ובמקום שלא נהגו לברך אחריה לא יברך.

בשני וחמישי ובשבת במנחה – קוראים שלשה, אין פוחתים ואין מוסיפים עליהם ואין מפטירים בנביא, שלא יקשה לציבור – שני וחמישי ימי מלאכה, ושבת במנחה הוא סמוך לחשיכה.

שלשה קרואים כנגד – לרב אסי תורה נביאים וכתובים, לרבא כהנים לוים וישראלים.

אין פוחתים מעשרה פסוקים בקריאת התורה שבבית הכנסת, ופסוק 'וידבר' עולה מן המנין אף על פי שאין ללמוד ממנו כלום.

עשרה פסוקים שבקריאת התורה, כנגד – לרבי יהושע בן לוי עשרה בטלנים שבבית הכנסת, לרב יוסף עשרת הדברות, לרבי יוחנן עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, שבראשית נמי מאמר הוא שאף שמים וארץ במאמר נבראו שנאמר 'בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם'.

כל אחד משלשת העולים שקרא ארבע מעשר הפסוקים הוא משובח, ראשון – כמו שמצינו מתרומת הלשכה שתרמו בשלושה קופות שהיה כתוב עליהם א' ב' ג' לידע איזה מהם נתרמה ראשון להקריב ממנה ראשון שמצוה בראשון, וכן שיבח רב פפא אם קרא הראשון ארבע פסוקים. שני – שנאמר 'אל מול פני המנורה יאירו' שמצדד פני הנרות לנר המערבי ונר המערבי כלפי השכינה ומכאן שהאמצעי משובח. שלישי – שמעלים בקודש ולא מורידים.

הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה, מעיקרא הפותח מברך לפניה והחותם לאחריה, ועכשיו תיקנו שכל העולים מברכים לפניהם ולאחריהם משום הנכנסים והיוצאים שלא יאמרו שאין מברכים לפניה או לאחריה.

בראשי חדשים וחולו של מועד קוראים ארבעה, אין פוחתים ומוסיפים עליהם, ואין מפטירים בנביא – שיש ביטול מלאכת דבר האבד. זה הכלל – כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קוראים ארבעה.

ביום טוב – חמישה, ביום הכיפורים – ששה, בשבת – שבעה, אין פוחתים מהם אבל מוסיפים עליהם, ומפטירים בנביא.

***************

יום שני א' שבט תשפ"ב

מסכת מגילה דף כ"ב

דף כ"ב – ע"א

קריאת התורה של ראש חודש שאל עולא בר רב את רבא איך מחלקים אותה בין הארבע העולים, שאם יקראו שנים כל אחד שלש פסוקים מפרשת התמיד (שהיא ח' פסוקים) ישאר שני פסוקים מפרשת התמיד ואין משיירים בפרשה פחות משלש פסוקים, ואם יקראו שנים כל אחד ארבע פסוקים, איך נחלק פרשת 'וביום השבת' (שהיא ב' פסוקים) ופרשת 'ובראשי חדשיכם' (שהיא ה' פסוקים) לשני עולים, שאין לקרוא שני פסוקים מפרשת שבת ופסוק אחד מפרשת ראש חודש – שאין מתחילים פרשה פחות משלושה פסוקים, ואם יוסיף לקרוא שלש פסוקים מראש חודש ישאר רק שני פסוקים לעולה הרביעי. והשיבו רבא: זו לא שמעתי כיוצא בה שמעתי – לענין קריאת מעמדות של יום ראשון, כדלהלן.

בקריאת מעמדות שביום ראשון קוראים פרשיות 'בראשית' 'ויהי רקיע' – 'ויהי רקיע' שהיא שלש פסוקים קורא אחד, ו'בראשית' שהיא חמש פסוקים נקרא בשנים, וכיון שאין פוחתים משלש פסוקים – לרב השני דולג שחוזר וקורא את הפסוק שגמר בו הראשון, ולשמואל – הפסוק האמצעי קורא כל אחד חציו. והלכה כרב שדולג, והעולה האמצעי דולג.

טעם מחלוקת רב ושמואל: לרב דולג ולא פוסק – שכל פסוק שלא פסקיה משה אנן לא פסקינן. לשמואל פוסק ולא דולג – משום גזירת הנכנסים והיוצאים שיסברו שקוראים רק שני פסוקים, ועדיף לפסוק כיון שאי אפשר בעניין אחר, וכפי שהתיר רבי חנינא הגדול לרבי חנינא המלמד לפסוק פסוקים לתינוקות של בית רבן כיון שלא אפשר בלאו הכי.

מחלוקת רב ושמואל אם דולג או פוסק היא רק במקום שאי אפשר בעניין אחר, כקריאת מעמדות שקוראים רק מענינו של יום, אבל לא בקריאה של שני וחמישי שיכול להמשיך ולקרוא מה שירצה, שהכל מעניינו של יום.

פרשה של ששה פסוקים – קוראים בשנים.

פרשה של חמשה פסוקים – קוראים באחד, שאי אפשר לחלקה לשנים, שיקרא אחד שלש והשני שני הנותרים ועוד מפרשה אחרת – שאסור לשייר שני פסוקים בפרשה גזירה משום היוצאים אחר העלייה הראשונה שיחשבו שהעולה השני יקרא רק שתים.

עבר הראשון וקרא רק שלושה פסוקים – לפי ת"ק יקרא השני שני פסוקים מפרשה ראשונה ופסוק נוסף מפרשה שניה, שסובר שמתחילים בפרשה פחות משלש פסוקים, ואין גוזרים משום הנכנסים אחר קריאתו של שני (שיראו שהעולה אחריו מתחיל לקרוא מהפסוק השלישי שבפרשה ויחשבו שהעולה הקודם קרא רק ב') – משום שישאלו איך קרא הקורא הקודם רק שני פסוקים ויודיעום שקרא גם מפרשה הקודמת. לדעת י"א גוזרים גם משום הנכנסים, ואין מתחילים בפרשה פחות משלש פסוקים, ולכן יקרא השני שני פסוקים מפרשה ראשונה ושלש פסוקים מפרשה השניה. והלכה כי"א.

דף כ"ב – ע"ב

שנינו במשנה 'זה הכלל כל שיש בו מוסף ואינו יום טוב קוראים ארבעה', ומסתפקת הגמרא אם היינו דווקא קרבן מוסף, אבל בתענית ציבור שאין בו קרבן קוראים רק שלושה, או הכוונה גם למוסף תפילה, וגם בתענית ציבור שיש הוספה של תפילת עננו קוראים ארבעה. ופשטו מברייתא דקתני שכל שיש בו ביטול מלאכה במה שמאחרים בבית הכנסת, כגון תענית ציבור ותשעה באב קוראים שלושה (לת"ק דווקא אם חל בשני וחמישי אבל אם חל בשאר ימים רק אחד קורא, ולרבי יוסי בכל אופן קוראים שלושה), ושאין בו ביטול מלאכה, כגון ראשי חדשים וחולו של מועד קוראים ארבעה'. ולרב אשי תנא דמתניתין חולק על תנא דברייתא, שתנו 'זה הכלל כל שיש בו מוסף…' ובהכרח כוונתו לרבות תענית ציבור ותשעה באב שקוראים ארבעה. ולסתמא של גמרא אין כוונת התנא לרבות ב'זה הכלל' דינים שלא נתפרש במשנה אלא ליתן סימן.

כלל מנין העולים בקריאת התורה הוא: כל יום שיש בו עדיפות מחבירו מוסיפים בו עוד קורא, לכן בראשי חדשים ומועד שיש קרבן מוסף (ולרב אשי בדעת תנא של מתני' כן הוא גם ביום שיש בו מוסף תפילה) – קוראים ארבעה, ביום טוב שנוסף איסור עשיית מלאכה – חמישה, ביום הכיפורים שנוסף עונש כרת למחלל – ששה, בשבת שהמחלל בסקילה – שבעה.

רב עלה בתענית ציבור ובירך לפניה ולא לאחריה, וטעמו: להוי אמינא (וכן סובר רב אשי לפי האמת) שבתענית ציבור קוראים ארבעה – כיון שהיה ישראל ולא כהן בהכרח קרא שלישי, ובירך לפניה אחר שתקנו שכל אחד מהעולים מברך, ולא בירך אחריה משום שכל הטעם שתקנו שכל אחד יברך לאחריה הוא משום היוצאים, ובנוכחות רב לא היו יוצאים, וסמך על הברכה של העולה הרביעי. ולמסקנת הש"ס שאין קוראים בתענית אלא שלושה, בהכרח שרב עלה במקום כהן מפני חשיבותו (וכמו שמצינו שרב הונא עלה במקום כהן מפני שאפילו רב אמי ורב אסי שהיו הכהנים החשובים בארץ ישראל היו כפופים לו, והגם ששמואל היה כהן גם הוא היה כפוף לרב, ומה שמצינו שרב כיבד אותו – מעצמו נהג כן ולא שהיה חשוב ממנו, ולא נהג כן אלא בפניו, אך שלא בפניו לא, ולכן עלה לכהן כיון ששמואל לא היה שם), ולכן בירך רק לפניה – שקרא ראשון, ולא לאחריה – שרק העולה האחרון מברך (כעיקר הדין קודם התקנה).

רב היה בבבל וכל הציבור נפלו על פניהם ורב לא נפל על פניו, וטעמו: א. משום שהייתה לפניו רצפת אבנים שאסור להשתחוות עליה, ושאר הציבור נפלו – שלפניהם לא הייתה רצפת אבנים, ומה שלא הלך רב למקום הציבור ליפול שם – שלא רצה להטריחם לעמוד בפניו. ב. האיסור ברצפת אבנים הוא רק כשפושט ידיו ורגליו, ורב נהג תמיד ליפול באופן זה, ולא רצה לשנות ממנהגו ליפול כשאר הציבור בלא פישוט ידיים ורגלים. ג. רב לעולם לא נפל על פניו, משום שאסור לאדם חשוב ליפול על פניו אלא אם כן בטוח במעשיו שנענה כיהושע בן נון.

קידה – על אפיים, כריעה – על ברכיים, השתחואה – פישוט ידיים ורגליים.

לוי הראה לפני רבי קידה – שנועץ אגודליו בקרקע ונשען עליהם ושוחה עד שנושק הרצפה וזוקף בלי סיוע מידיו, ומתוך כך הצורך להתאמץ במתניו ונעשה צולע. וזה היה עונש על שהטיח דברים כלפי מעלה.

רב חייא בר אבין העיד שראה את אביי ורבא שכשהיו שנופלים על פניהם היו מטין על הצד ולא נופלים על פניהם ממש, לפי שאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו כנ"ל.

***************