ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת חיי שרה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען" (כג, ב)

כתב רש"י "ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט פרחה נשמתה ממנה ומתה". שואל הגר "ח קנייבסקי בספרו "טעמא דקרא", יש לעיין איך מתה שרה מחמת העקידה, והרי קי"ל "שלוחי מצוה אינן נזוקין"? וכן מקשה מהגמרא שבת שאמר התנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה", איך ימות בדרך מצוה והרי שלוחי מצוה אינם ניזוקין? ומתרץ, שמה שאמרו "שלוחי מצוה אינם ניזוקין" הכוונה שמחמת המצוה לא יאונה לו כל רע, אבל אם כבר נגזר עליו מכבר שביום פלוני ימלאו שנותיו בעולם הזה, אזי אדרבה, זכות הוא לו לזכות למות כשעסוק בדבר מצוה. זה נחשב לו שמת על קידוש ה', וזה מה שאמר אותו תנא "יהי חלקי עם מתי בדרך מצוה" שרצה שהקב"ה יסובב שביום שיגיע זמנו להיפטר שיהא בדרך מצוה ויזכה למות מתוך התעסקות בדבר מצוה. אף גם כאן, זמנה של שרה נקצב לחיות מאה עשרים ושבע שנים, והיא זכתה שמתה מחמת הבשורה על דבר המצוה. (טעמא דקרא)

 

"בתוככם לאחוזת קבר" (כג, ט)

הרה"ק רבי נפתלי צבי מראפשיץ זצ"ל, עבר פעם בכפר קטן שהיה שם מנין אנשים בצמצום. פגש שם ילד קטן ושאלוהו בבדיחות הדעת: למה לכם שני הדברים, גם בית הכנסת וגם בית הקברות, ממה נפשך אחד מיותר הוא, אם ימות מי שהוא, לא יהיה לכם מנין ולמה לכם בית הכנסת, ואם יהיה לכם מנין אין לכם צורך בבית הקברות? ויענהו הילד: בית הקברות מחכה לזרים שבאים מן החוץ….

 

"נתתי כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה… ארבע מאות שקל כסף ביני ובינך מה הוא" (כג, יג- טו)

רש"י כתב "נתתי – מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר". לכאורה לא מובן מה רצה רש"י בזה. אפשר לומר בדרך צחות, שעפרון אמר לאברהם שהאות האמצעית של "עפרון" הוא ר', והאות האמצעית של "אברהם" הוא גם כן ר', ס"ה ארבע מאות. אם כן ארבע מאות שקל "ביני" שנמצא אצלי באמצע בין אותיות שמי – מאתיים, "ובינך" שנמצא בין אותיות שמך – מאתיים, מה הוא… וכנגד זה אמר אברהם "הלוואי נתתי כבר", שאם היה זה בעבר, כשעדיין היה שמי "אברם" לא הייתה אות אמצעית בשמי, והיית מבקש רק מאתיים… (תורת משה נתן)

 

"וישקול אברהם לעפרון את הכסף אשר דבר" (כג, טז)

בעל יסוד העבודה מסלונים ישב עם חסידיו ואמר : "ראו נא את ראש אמתנו אברהם אבינו, שהורה לנו מהי הדרך הנכונה. כאשר עסק אברהם בעניני ממון, לא דקדק עם עפרון ולא נכנס לחשבון אם המערה שווה סכום כה גדול, אלא נתן לו ארבע מאות שקל כסף, אולם כאשר הגיע לעניין מצוה, כאשר בקש מעבדו אליעזר לחפש אשה ליצחק, השביע אותו בשבועות ותנאים מדוייקים. כמה סכלים הם אפוא בני האדם שנוהגים להיפך, בענייני ממון מחשבים ומדקדקים, ומזלזלים בתורה ומצותיה".

 

"וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף, ארבע מאות שקל כסף" (כג, טז)

לפני החתם סופר זצ"ל, באה פעם אחת מעין קובלנה כלפי פרנסי הקהילה של פרעשבורג, שמת שם אחד מעשירי הקהילה, והיורשים מן התקיפים בעיר, דרשו שיקברו את אביהם באותה שורה, ששם מנוחתו כבוד של הגה"ק רבי משולם איגרא זצ״ל, אבל פרנסי הקהילה דרשו מחיר רב, בעד קבר זה. היורשים באו לקבול עליהם לפני רבה של פרשבורג החתם סופר, ואחרי שמע את טענת שני הצדדים, ענה ואמר: על הכתוב: 'וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרון את הכסף ארבע מאות שקל כסף' אמרו חכמינו (מדרש רבה נח) 'נבהל להון איש רע עין' (משלי כח) זה עפרון, ואולם על הפסוק 'בקברי אשר כריתי לי' (בראשית נ) מביא רש״י בשם המדרש, שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה אותו כרי, ואמר לעשו: טול זה, בשביל חלקך במערה. ותמוה, עפרון שלקח בעד הקבר רק ארבע מאות שקל כסף, נקרא ״רע עין״, מדוע לא אמרו כן על עשו שלקח בעד הקבר כל כסף וזהב שהביא יעקב? סיים החתם סופר את דבריו ואמר, התשובה, ברורה ופשוטה , בשעה שמכר עפרון את המערה לאברהם, הרי מלבד אדם וחוה, לא היה קבור בתוך המערה שום צדיק, ואם הוא לקח בעד קבר פשוט סכום של ארבע מאות שקל, הרי הוא ״רע עין״, ואולם כשמכר עשו ליעקב את קברו במערת המכפלה, הלא כבר היו קבורים צדיקים וצדקניות כאברהם ושרה, יצחק ורבקה! ואם רוצים להיקבר באותה שורה של צדיקים – צריך באמת לשלם בכסף מלא… (חוט המשולש)

 

"ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו" (כג, יט)

"הדא הוא דכתיב (משלי כא) 'רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד'. רודף צדקה זה אברהם… וחסד שגמל חסד לשרה" (ב "ר נח, ט). שואל הגאון ר' שלום שבדרון זצ"ל בספרו "לב שלום", מה ראו חכמינו ז"ל לשבח את אברהם אבינו על שדאג לקבורת אשתו, הרי דרך העולם הוא שאדם מתעסק בקבורת אשתו? יתירה מזו, הרי הבעל חייב בקבורת אשתו (כתובות מו), האם קיום חובה נחשב לחסד? פעם אחת נכנס ה "חפץ חיים " אל הרוקח בעיר ראדין, שהיה יהודי רשע וכופר והתנהג כגוי גמור. מגמת פניו היתה לקרב את האיש לתורה ולמצוות, ולפיכך נכנס אליו בשעה שהיה טרוד בהכנת תרופות, והשתרך לפניו תור ארוך של לקוחות. ניגש אליו ה"חפץ חיים " חיבקו ונישקו בחום רב, והרעיף עליו שבחים. בין השאר אמר לו: מה מאד יש לקנא בך על חלקך הגדול בעולם הבא… כמה מאושר הנך ובעל זכויות רבות מאד, שהרי אתה מציל מאות בני אדם ממוות, שכן ללא התרופות שהנך מכין היו בוודאי רבים מתים בחוליים, ואתה במו ידיך מציל כל כך הרבה אנשים ממוות! אה! כמה מצוות של גמילות חסד אתה מקיים, בהצלת נפש ממש הנך עוסק!! הרוקח שכאמור היה רחוק מכל זיק של קדושה, התרגש מאד למשמע הדברים אשר חדרו אל ליבו. בכל זאת העז לשאול את החפץ חיים, מדוע הוא סבור שהוא עוסק במצוות, הרי למעשה זוהי פרנסתו ועבודתו, ועל כל דבר הוא מקבל מחיר מלא?! ענה לו החפץ חיים: אף על פי כן! אמנם הנך מקבל כסף בצדק וביושר, שכן זוהי פרנסתך והנך מוכרח להתקיים, אולם אם רק תואיל לצרף לפעולותיך ברקיחת התרופות, גם מחשבה שהנך עושה זאת לשם הצלת נפשות, הרי תיזקף לזכותך מצות הצלת נפשות בכל פעולה ופעולה! ואין בזה כל סתירה לכך שהנך נוטל שכר על פעולותיך! כאן נסתיימה שיחתם. החפץ חיים הלך לדרכו, והרוקח החל להתעורר אט אט מ"תרדמתו", הוא אימץ לעצמו את הרעיון, והתחיל לכוון בכל מעשה ומעשה שעשה למען החולים לשם גמילות חסדים. מתוך זה שינה גם את יחסו אל לקוחותיו, ודאג בכנות לצרכי הפונים אליו, וקיבלם בסבר פנים יפות. במשך הזמן השפיעו עליו המעשים הטובים האלה, עד שהחל להרהר לעצמו: וכי זוהי המצוה היחידה שיש? הרי בצעירותי לימדוני שיש מצוות תפילין, שבת ועוד, וכך הגיע בסופו של דבר לקיום עוד ועוד מצוות, עד שנהיה למדקדק בקלה כבחמורה. אומר ר' שלום, האמת היא ששאלתנו זו בטעות יסודה, שכן עלינו להבחין בין צדקה ובין חסד, צדקה היא דבר שנעשה לתועלת המקבל, כגון נתינת פרוטה לעני, כיון שהפרוטה אינה בכיסו של העני, והנותן מתעורר להבחין במצוקתו ומשלים לו את חסרונו. לעומת זאת, חסד יסודו בכוונת הנותן, וברצונו הטוב להטיב עם זולתו. לא מתוך רחמנות על מצבו של הנעזר הוא מזיל את הפרוטה מכיסו, אלא מתוך רצון טהור להיות טוב ולהיטיב עם חברו. לכן אנו מוצאים בעניין החסד את המושג "אהבת חסד", שכן עיקר עניינו של חסד הוא בלב! וזוהי מדריגה גבוהה יותר מצדקה, שמטרתה לעשות צדקה ושיויון. מתוך כך נבין שמידת החסד באה לידי ביטוי דווקא במעשים שהאדם רגיל לעשות בלאו הכי, דווקא בהם אפשר למדוד את דרגתו בעשיית חסד עם הזולת.

 

"ולקחת אשה לבני" (כד, ז)

האדמו"ר רבי יוחנן מטולנא היה מוכן להפוך עולמות כדי לעזור להקמת בית בישראל. פעם אחת הוצע שידוך לאחד הבחורים שלמדו בבית מדרשו, אך הדברים לא הגיעו לידי גמר מכיוון שהוריו לא יכלו לעמוד בהתחייבות הכספית. כשנודע הדבר לאדמו"ר אמר: "הלכה בשולחן ערוך היא שמוכרים ספר תורה כדי לישא אישה", מיד הוציא ספר תורה מבית מדרשו ומכר אותו, את הכסף העביר למשפחת הבחור, כדי שיוכלו לסגור את השידוך, והיה האדמו"ר מעורר על הדבר ואומר בצער שבהרבה בתי כנסת מונחים ספרי תורה שאין קוראים בהם, ועל־ידי מכירתם יכלו להקים בתים רבים בישראל!