לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת בבא מציעא דף ק״ד – ק״ו
התייבש המעיין . דרשו לשון הדיוט . הובירה . הוקרו חיטים כשעורים . מחצית שכר .
דף ק"ד – ע"א
משנה . המקבל או חוכר שדה או אילן שיש מקור מים שמשקים ממנו, והתיבש אמת המים הנמשך מן נהר גדול או נקצץ האילן אינו יכול לנכות ממה שחייב ליתן לבעל השדה, ואם יבש נהר גדול מכת מדינה הוא ומנכה לו.
מחכיר שאמר חכור ממני שדה בית השלחין או שדה בית אילן זו ויבש המעיין ונקצץ האילן לא נתכווין למעיין והעץ שבה אלא משום שהשדה נקראת כך ואפילו נתייבש המעיין ונקצץ האילן אינו מנכה מחלק בעל הבית, ואם אמר חוכר למחכיר שנתכווין לשדה זו דווקא משום המעיין והאילן שבה, לרבינא אם המחכיר אמר כך כשהוא עומד בתוך השדה כיון שדיו במה שאמר שדה זו אני מחכיר לך ולא היה צריך לומר בית השלחין או בית השדה זו נתכווין לומר שמחכיר לו כמו שהוא עכשיו עם המעיין והאילן.
משנה . המקבל שדה למחצה לשליש ולרביע והובירה, שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו מפני שכתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ובחכרנות שצריך לעשות לו כך וכך כורים לשנה גם אם לא כתב בשטר צריך ליתן לו.
הדיוטות שהרגילו לכתוב בלשונם שלא כתיקון חכמים, תנאים היו דורשים לפסוק דינים על פיהם, וכמו שתנן במשנה שכותב בשטר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא.
רבי יהודה דרש לשון הדיוט, והיה מחייב הבעל להביא קרבנות, חובה שיש לאשתו [ולא של נדר ונדבה] כאילו הוא היה חייב ואם הוא עשיר חייב להביא קרבן עשיר, ואם גירשה ועדיין חייבת קרבנות הבעל פטור, שדורשים בלשון השובר שכתבה התקבלתי כתובתי ואחריות דאית לך מן קדמת דנא, וכללה בזה כל החיובים שהוא חייב לה.
הלל הזקן דרש לשון הדיוט, שאנשי אלכסנדריא היו מקדשים נשותיהם ולפני כניסתם לחופה היו באים אחרים וחוטפים אותם, והתיר הלל את בניהם שאינם ממזרים מפני שכתבו בכתובתם לכשתכנסי לחופה הוי לי לאינתו.
רבי יהושע בן קרחה דרש לשון הדיוט, שאמר כיון כשמחזיר המלווה המשכון ללוה לזמן מרובה שמין המשכון, ולוה כותב בשטר יהיו לך כל תשלומים שעלי להיפרע ממני דמי משכון זה [ומהני השטר שאם נפחת דמי המשכון מהשתמשות הלוה יפרע משאר נכסיו], וכיון שכותבים כן לכן לא ימשכנו יותר מחובו שאם משכנו יותר מחובו נמצא שגובה ממנו כשווי המשכון שיותר מהחוב.
דף ק"ד – ע"ב
רבי יוסי דרש לשון הדיוט, שאמר שגובים כתובה כפי מה שנהגו לכתוב, אם נהגו לכתוב בכתובה כל מה שהיא מכנסת מבית אביה הבעל גובה מאביה כשהוא מכניסה כל מה שכתוב בשטר כמו שמלווה גובה מלוה, וכן כשהתאלמנה או נתגרשה גובה היא ממנו ככל הנכתב בשטר, ואם נהגו לכפול בשטר כתובה ממה שהיא מכנסת לו אין הבעל גובה מאבי הבת בשעת נישואין אלא חצי מהסכום, ואנשי נהרבלאי גבו שליש שהיו כותבים שני שליש יותר ממה שהיתה מכנסת, ואם קנו מאבי הבת גובה כל הסכום.
אמר תנו לבתי ד' מאות זוז בכתובתה או לכתובתה, יכתבו בכתובתה ח' מאות זוז במקום שנהגו לכפול הסכום בכתובה בשביל כבוד, אמר כתובו לה ד' מאות זוז יכתבו ד' מאות והחתן מקבל מאתיים זוז.
מקבל שהתנה שאם אוביר אשלם אלף זוז ושליש אוביר לנהרדעי משלם שליש מאלף זוז, לרבא כיון שקיבל עליו בגוזמא יותר מדינו הוא אסמכתא ואינו חייב יותר ממה שהוביר.
קיבל שדה לזרוע בה שומשום וזרע חיטים והוקרו חיטים כשעורים ולא הפסיד בעל הבית במה שזרע חיטים, וגם הרוויח שחיטים אינו מכחיש השדה כשומשום אף על פי כן אין המקבל רשאי לנכות חלק של בעל השדה משום ריווח זה שבעל השדה אומר עדיף לי שתתכחש שדי ולא אתכחש אני וביתי ברעב במה שאקבל פחות, וכן אם התייקרו חיטים יותר משומשום אינו יכול לנכות מבעל השדה משום שכשם שהמקבל גרם השבח גם שדה הבעלים גרם השבח.
המקבל פרגמטיא למוכרה במקום יוקר למחצית שכר, חצי הוא מלוה על אחריות שלו ונעשה שלו וחצי הוא פיקדון על אחריות הבעלים ותיקנו כך רבנן והוא לטובת שניהם והאחריות מוטל על שניהם, לנהרדעי החצי שהוא מלוה אצלו יכול להוציאה בהוצאת ביתו, לרבא אסור להוציאה ואינו נעשה מטלטלים שלו, ולכן אם מת המתעסק גובה המשקיע מבניו שאין זה מטלטלים של יתומים, לרב אידי בר אבין נעשה מטלטלים של יתומים ואינו יכול לגבות מחלק המלוה.
הנותן שתי חבילות סחורה בשווי מנה בעיסקא אחת, עצה טובה לבעלים שיכתוב שטר אחד על שניהם ובזה יחשב לעסק אחד ואם מפסיד באחת מן החבילות ה' דינרים ומשתכר בשני ט"ו דינרים נשתכר י' דינרים ויטול בעלים שליש מהרוויח [ולא חצי כדי שלא יהא איסור ריבית במה שהעוסק מתעסק בחינם בחצי של הבעלים שהיא מלוה אצלו כנ"ל] שהם ג' דינרים ושליש, מה שאין כך אם יכתוב ב' שטרות יפסיד הבעלים חצי מן ההפסד שהוא שני דינרים וחצי [שבהפסד מחלקים בשווה] ונמצא שבסך הכל לא הרוויח אלא שני דינרים וחצי [שליש הריווח – ה' דינרים, פחות ההפסד שהוא שתי דינרים וחצי], והנותן שתי חבילות בשתי עסקאות עצה טובה למתעסק שיכתבו שני שטרות שבעסק שהרוויחו ט"ו דינרים יקבל י' דינרים, ובעיסקא שהפסיד ה' דינרים יפסיד שתים וחצי דינרים [וירוויח סך הכל שבע וחצי דינרים] אבל אם יכתבו שטר אחד ינכו ההפסד כנגד השכר [ט"ו פחות ה'] ונמצא שלא הרוויח אלא ששה ושני שלישי דינרים.
*************
עסק בשותפות . אינו מנכש עשבים רעים . המקבל שדה ולא עשתה . היסט . משאוי בתפילה ובתפילין . פיזר רוח עומרים . מכת מדינה .
דף ק"ה – ע"א
המקבל עיסקא והפסיד ולא הודיע לבעלים וטרח והרוויח, אנן סהדי שהרוויח למלאות הקרן, ולכן אינו יכול לומר נחלק בהפסד ואטול שני שליש מהריווח.
שניים שקיבלו עיסקא בשותפות, שימכרו ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ועם הבעל הבית, ואמר אחד מן השותפים באמצע הזמן נחלק הריווח ולא הקרן יכול השני לעכב משום שהריווח משועבדת לקרן, ואם רוצה לחלוק הקרן והריווח שכל אחד יתעסק לבד חבירו מעכב עליו, שהעסק משועבד לשניהם ושמא יפסיד, ואפילו אם יאמר חבירו שאם תפסיד אחלוק עימך בהפסד יכול לעכב משום שמזל שנים עדיף.
משנה . חוכר שלא רצה לנכש עשבים רעים כשהתבואה מחוברת שטוען בסוף אני מעלהלךסכום הכורים שדיברנו, בעל השדה מעכב עליו, משום שאומר לו לשנה הבאה יצאו עשבים רעים, ואפילו אם יאמר שיחרוש לאחר קצירה שבעל השדה אומר לו שמעשבים שתניח בה עכשיו יפלו זרעים לארץ ויצמח לשנה הבאה.
משנה . המקבל שדה ולא עשתה, לת"ק אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב לטפל בה, לר' יוסי בר חנינא היינו להעמיד בה רחת והכלי קיבול שלו מכוסה גם מצדדים. ללוי הוא שלושה סאה, לבי רבי ינאי הוא סאתיים חוץ מההוצאה, לרבי יהודה כדי שיכול לחזור ולזורעה לשנה הבאה מתבואה זו זרע שמפזרים לה במפולת יד, וכשהיתה הארץ שמינה שיעורו ארבעה סאה לבית קרקע כור, ובכחושה הוא ח' סאה לכור.
זיתים וענבים שאין בישולם נגמר לעולם, בית שמאי מטמאים בטומאת אוכלים, ובית הלל מטהרים שאינם ראויים לאכילה, ובזיתים שיעורו בבית הבד קטנים כל שמכניסים כדי שיעור טעינה שהוא כור זיתים ואין מוציאים אלא ד' קב שמן, ובגדולים כל שמכניסים ג' כורים ויוצא י"ב קב.
דף ק"ה – ע"ב
זב וטהור שעלו לאילן רע שנכפפף תחתיהם נטמא הטהור שהסיטו הזב,ושיעור אילן רע הוא שאי אפשר לחוק ברוחב עיקרו רובע הקב, וכן אם עלו על סוכה רע שנכפפת ושיעורה שהאוחז בה טומנה בכף ידו.
הרוכב בבית הפרס על גבי אדם ובהמה והם הולכים על אבנים שאינם קבוע וניסוט מחמת העובר עליהם, ולא היה כח של הנרכב יפה נטמא הרוכב כיון שהאבנים ניסוט מחמת כובד העליון, וחוששים שגם עצמות ניסוטו, ושיעור אדם נרכב שאין כוחו יפה שארכבותיו נוקשות זו לזו, ושיעור בהמה שאין כוחה יפה שמטילה גללים מחמת הרוכב עליה.
הנושא משאוי על כתיפו והגיע זמן תפילה, פחות מד' קב מפשיל לאחוריו ומתפלל, ד' קב מניח על גבי קרקע.
הנושא משאוי על ראשו ותפילין בראשו, לתנא בברייתא אם היו התפילין נדחקות מחמת משא של ד' קב אסור, לבי רבי שילא אפילו מטפחת של תפילין אסור להניח על הראש בשעה שהתפילין שם, ומבאר אביי שכל משא מועט של ריבעא דריבעא פומבדיתא.
המוציא זבל על הראש ותפילין בראשו לא יסלקם לצדדים ולא יקשרם במתניו שהוא נוהג בהם מנהג בזיון אבל קושרם על זרועו אצל תפילין של יד.
רוח שפיזר העומרים וכיסו לקט של העניים, לת"ק בית דין אומדים כמה לקט שדה זו ראויה לעשות בכל שנה, לרשב"ג נותן לעניים כדי נפילה והוא ד' קב לכל כור, ואיבעיא אם זה שדה שזרעו בה כור או שלוקט בה כור תבואה, ואם תמצא לומר לכור זרע שזרעו במפולת יד או שזרעו במפולת שוורים שנזרע הרבה יותר בבית כור במפולת יד.
משנה . החוכר שדה ואכלה חגב או נשדף מרוח קדים אם מכת מדינה היא מנכה מבעל השדה ממה שחייב לו, לרבי יהודה אם משלם לבעלים מעות ולא פירות גם במכת מדינה אינו מנכה מחלק הבעלים שלא נגזרה גזירה אלא לתבואה ולא מעות.
מכת מדינה, לרב יהודה הוא שנשדפו רוב הבקעה, לעולא שנשדפה ארבע שדות מארבע רוחות, ואיבעיא אם נשדפו ד' שורות סביב שדה זו ושדה זו עמהם, או נשדפו ארבע שדות סביב זו חוץ משורות הסמוכות לשדה זו, או שנשדפה רוב הבקעה חוץ מארבע שדות בורות סביב שדה זו, או אספסתא או זרע אחר סביב לשדה זו, והאם חיטים ושעורים נחשב לזרע אחר.
*******************
נשדפו השדות . זרע ולא צמחה . דיני קבלנות בשדה .
דף ק"ו – ע"א
בעלים שאמר למקבל שיזרע חיטים וזרע שעורים ונשדפה רוב הבקעה ושדהו, יכול לומר לו אילו זרעת חיטים לא נשדפה שדי, מפני שביקשתי בתחילת שנה מן השמים שיצליחני בחיטים ולכן אין מנכה מחלק הבעלים.
נשתדפו כל שדות המחכיר ולא רוב בקעה, יכול מחכיר לומר אילו מזלי גרם היה משתייר מעט שנאמר 'כי נשארנו מעט מהרבה' ואינו מנכה חלקו של בעלים.
נשתדפו כל שדות החוכר בכל מקום שהם וגם נשתדפו רוב הבקעה ושדה זו עמהם, מזלו של החוכר גרם ואינו מנכה חלקו של הבעלים.
המוכר שדה אחוזה בזמן שיובל נוהג, אינו מותר לו לגאול עד לאחר שתי שנים, הייתה שנת שדפון וירקון או שלא ירד גשם בשום מקום בארץ או שהייתה שביעית אינו עולה מן המניין שנאמר 'במספר שני תבואות'.
המקדיש שדה לאחר היובל ובא לפדות נותן חמישים שקל כסף לחמישים שנה כולל שנות השמיטה שראוי לשטוח בה פירות ולא נאמר בה שצריך שני תבואות.
מקבל שלא זרע שדה ונשדפה רוב הבקעה אינו מנכה מבעל השדה, שבעל השדה טוען אילו זרעה היה קורה לי נס.
דף ק"ו – ע"ב
זרעה ואכלה חגב או נשדפה רוב הבקעה חוזר וזורעה, ואם לאו אינו מנכה מהבעלים, חזר וזרעה ואכלה חגב או נשדפה פעם שניה, לרבי שבשני פעמים הוא חזקה מנכה לו, לרשב"ג שבשלשה פעמים הוא חזקה אינו מנכה לו .
זרעה ולא צמחה כל זמן זריעה צריך לחזור ולזרוע, בחיטים ושיפון לרבי מאיר ורבי שמעון בן מנסיא מחצי תשרי עד חצי כסלו, לרבי יהודה מתחילת תשרי עד סוף חשון, לר' שמעון חשון וכסליו, בשעורים וקטנית בימי אדר.
המקבל שדה על שפת הנהר והעליונים סבבו הנהר דרך אחרת ואין הירק מצליח אלא בארץ לחה, כיון שאין הדרך לסובב הנהר דרך אחרת מכת מדינה היא ומנכה מן הבעלים, ואע"פ שצריך לשלם לבעל הקרקע במעות ולא בפירות שאין הלכה כרבי יהודה, ואם משלם במעות אינו בכלל מכת מדינה.
המקבל שדה לזרוע בה אספסתא כל שלושים יום ולקנות לבעלים שעורים מן השוק, והוא זרע בה אספסתא ואח"כ שעורים ולקה בשעורים אינו מנכה לו שהיה לו לחזור ולזרוע אספסתא.
משנה . המקבל שדה בעשרה כור חיטים לשנה, בין היו כחושות בין היו יפות נותן לו מתוכה.
המקבל כרם ליתן לבעלים עשר חביות יין לשנה והחמיץ היין צריך לקנות וליתן לו יין שלא החמיץ כיון שלא לקו הענבים אלא יין בחביות, ואם התליעו הענבים בין בצירה לדריכה או שלקו בעודו שטוחות ליבש נותן לבעלים מתוכה.
משנה . המקבל שדה לזרוע שעורים לא יזרע חיטים, תבואה לא יזרע קטנית שמכחישות הקרקע יותר, לזרוע חיטים – לת"ק יזרע שעורים וכן לקטנית יזרע תבואה, רשב"ג אוסר. לרב חסדא משום 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית', לאביי ששמא הבעלים זרע חיטים בשנה שעברה ואם יזרע שעורים יקלקל, ואם חרשה לאחר קצירה אינו מקלקל.
***************