לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף קי״ד – קט״ז

סידור לבעל חוב ולהקדש .

דף קי"ד – ע"א

סידור לבעל חוב – אליהו אמר לרבה בר אבוה שמסדרים שלומדים גזירה שוה מערכין שנאמר בו 'ואם מך הוא מערכך' [ודורשים החייהו מערכך] לבעל חוב שנאמר בו 'וכי ימוך אחיך', ולכן אין מוכרים צרכי חייו וכן סובר תנא בברייתא [דף קי"ג:], לאילפא אין מסדרים שנאמר 'ואם מך הוא מערכך' הוא ולא בעל חוב, ולמ"ד מסדרים 'הוא' היינו שיהא במכותו [בעניותו] מתחילתו ועד סופו שאם העשיר קודם שהעריכו הכהן נותן ערך עשיר.

הרי עלי מנה לבדק הבית – לאילפא אין מסדרים לו, קל וחומר מבעל חוב שאף על פי שמלוה מצווה להשיב לו את העבוט אין מסדרים [לאילפא] הקדש שאין מחזיר [בבעל חוב נאמר 'ולך תהיה צדקה' והקדש אין צריך צדקה] כל שכן שאין מסדרים, לרבי יוחנן מסדרים שהוקש נדר לערכין שנאמר 'נדר מערכך', לאילפא ההיקש הוא שמי שאמר על אחד מהאברים שהנשמה תלויה בהם דמי אבר פלוני עלי נותן דמי כולו כערכין, אבל אם אמר כן על אבר שאין הנשמה תלויה בו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא שווה עם או בלי אותו איבר.

דף קי"ד – ע"ב

רבה בר אבוה מצא אליהו בבית הקברות עכו"ם, ותמה שהרי הוא כהן ולא ידע שקברי עכו"ם אינם מטמאים ותמה עליו אליהו שלא ידע שהוא משנה בסדר טהרות, ואמר רבה משום שהוא עני, העלו לגן עדן ואמר לו למלאות טליתו עם עלים בצאתו שמע קול אומר מי אוכל עולמו כרבה בר אבוה, ניעור טליתו מהעלים ונשאר בו הריח ומכרו בי"ב אלף זוז וחילק המעות לחתניו מפני שלא רצה ליהנות ממנו.

אם הלוה עשיר אין המלוה מצווה בהחזרת העבוט, אבל אסור למלוה להשתמש בו משום איסור ריבית.

משכנו בשעת הלוואתו מדעת הלוה אינו חייב להחזיר לו שלא ציוותה תורה בהחזרת עבוט אלא במשכנו על ידי בית דין שלא בשעת הלוואתו.

משכנו ומת הלוה לאחר שהשיב העבוט שומטו מעל בניו שאינו כמטלטלים של יתומים, משום שמשכו קנאו וכשמחזיר הוא פקדון אצל הלוה.

*********** 

 

משכון בבגד אלמנה . ריחיים ורכב . נא ומבושל בקרבן פסח .

דף קט"ו – ע"א

'כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו' לביתו של לוה אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב לקחת משכון, ופועל לביתו של בעל הבית, ומשכיר לביתו של שוכר לתבוע שכרו, ואם זקף עליו במלוה אסור שנאמר 'משאת מאומה' [כל הלוואה שהיא אפילו לא היה מלוה מעיקרא, שיטמ"ק].

משנה . 'לא תחבול בגד אלמנה' – לרבי יהודה בין ענייה בין עשירה שלא דרש טעמא הפסוק אם אין הטעם מפורש, לרבי שמעון רק בענייה שדורש טעם הפסוק כיון שחייב להחזיר לה אתה משיאה שם רע בשכנותיה שיוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית.

'ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו' – לרבי יהודה שלא דרש טעם הפסוק כיון שכאן פירש הטעם דורשים שמותר להרבות אם הם לא מסירות את לבו, לרבי שמעון שדורש טעם הפסוק והרי יודעים הטעם גם אם לא היה כתוב על כרחך מה שכתוב כאן הטעם הוא לומר שלא ירבה אפילו אחת כאביגיל אע"ג שיודע שלא יסור ליבו אבל במסירה ליבו אסור אפילו אחת.

משנה . 'לא יחבול רחים ורכב' שהחובל רכב עליונה וריחים תחתונה חייב משום שני כלים, 'כי נפש הוא חובל' שעובר בכל דבר שעושים בו אוכל נפש.

חבל ריחים – לרב הונא לוקה שתים אחת משום ריחים ואחת משום כי נפש הוא חובל, ריחים ורכב לוקה שלש משום ריחים ומשום רכב ומשום כי נפש הוא חובל, לרב יהודה לא לוקים משום כי נפש הוא חובל אלא בשאר כלים שעושים בו אוכל נפש ולא על ריחים ורכב שיש לאו מיוחד, [ועיין דף קט"ז].

דף קט"ו – ע"ב

'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש ראשו על כרעיו ועל קרבו' – לרבא אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום כי אם צלי אש, שהרי כי אם צלי אש מיותר הוא ללאו יתירה שהרי כל דבר שאינו בכלל צלי נכלל בנא ומבושל, לאביי אין לוקים על לאו לא תאכלו כי אם צלי אש שהוא לאו שבכללות שכולל נא ומבושל ועובר רק אחת משום נא או מבושל, ומשום כי אם צלי אש לומדים שאינו עובר על נא ומבושל אלא בליל פסח בשעה שמצווה באכילתו.

 *************

 

משכן אוכל נפש . הביית והעלייה שנפלו .

דף קט"ז – ע"א

חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתיים שהוקש ללא יחבול ריחים ורכב שהם שני כלים ועושים מלאכה אחת וחייב שתים, אם חבל רק חצי הזוג או הצמד חייב רק אחת.

תניא כרב יהודה שהחובל ריחים ורכב עובר רק שתים ואינו עובר משום כי נפש הוא חובל.

משכן סכין שמקצבים בו בשר, צריך להחזיר שהוא כלי שעושים בו אוכל נפש, לאביי צריך לתובעו בדין ואם אין לו עדים ואינו מודה נשבע לוה היסת ופטור, אבל אין למלוה מיגו שהיה יכול לומר שלקוחה בידי כיון שסכין עשוי להשאיל ולהשכיר ואינו נאמן לומר לקוחה היא בידי כשיש עדים שהיה של הלוה, לרבא נאמן במיגו שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר כיון שנפגם מקפידים שלא להשאיל להשכיר אותו, וקנה לו כדי חובו במשכון ונשבע ונוטל.

הדרן עלך פרק המקבל

פרק עשירי – הבית והעלייה

דף קט"ז – ע"ב

משנה . הבית והעליה של שנים שנפלו, אם כל האבנים שלימות או שבורות חולקים לפי גובה של כל קומה, אם יש שלימות ושבורות רואים אם נפל תחתיו התחתונות נשברו, אם נפל למרחוק כמקל בוודאי העליונות נשברו.

בעל הבית שהשכיר עליה שעל גביו ונפחתה העליה, אם אמר עליה זו אני משכיר לך בעל הבית פטור, אם אמר לו עליה אני משכיר לך חייב להשכיר לו עליה אחרת אם יש לו, אמר עליה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך כיון ששעבד בית לעליה בעל הבית צריך לתקן העליה, ואם לא תיקן בעל העליה יורד ודר למטה עד שיתקן לו העליה.

משנה . נפחתה העליה בארבעה טפחים – לרב אין בעל הבית חייב לתקן העליה שבעל הבית יתן לו כנגדו מקום להשתמש למטה דאדם דר חציו למטה וחציו למעלה, ואין בעל הבית חייב לתקן העליה עד שתיפחת ברובה, לשמואל בעל הבית חייב לתקן שאין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה.

***************