לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא בתרא דף קכ״ט – קל״א

דף קכ"ט – ע"א

אדם שנתן נכסיו מתנה, אם אמר לשון מתנה ביחד לשון ירושה בתחילה או באמצע או בסוף, בתחילה, תינתן שדה פלונית לפלוני ויירשה, בסוף, יירשה ותינתן לו, באמצע, יירשה ותינתן לוויירשה,

באדם אחד ושדה אחת דבריו קיימים שבאותה שדה יש לשון מתנה עם לשון ירושה.

באדם אחד ושתי שדות (יירש ראובן שדה שבמזרח ותינתן לראובן שדה שבמערב) או שדה אחת ושני בני אדם (ראובן יירש חצי שדה ותינתן חציה לשמעון), לרב דימי אמר רבי יוחנן ולרב המנונא: רק ההוא שאמר לו לשון מתנה קנה, לר' אלעזר ולרבין לשיטת רבי יוחנן, ולרב נחמן ורב ששת: שניהם קנו שבדיבור אחד נתן לשניהם ולשון מתנה לשניהם.

בשני בני אדם ושני שדות ,לרב דימי אמר רבי יוחנן ולר' אלעזר ולרב המנונא ורב נחמן: לא קנה שהם אנשים מוחלקים ושדות מוחלקים, לרבין לשיטת רבי יוחנן ולרב ששת: קנה, לריש לקיש: לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום, שכמו שירושה נאמר לשניהם שיאמר ירושה בתחילה ובסוף כן לשון מתנה נאמר על שניהם.

דף קכ"ט – ע"ב

האומר תנו שקל לבני בכל שבוע וראוי לתת סלע נותנים להם סלע שלא אמר שקל אלא שלא יתנו יותר מכדי הצורך, ואם אמר אל תתנו להם רק שקל אין נותנים להם רק שקל [ואין הלכה כן, אף שהלכה כרבי מאיר שמצווה לקיים דברי המת, שכאן לזרזם אמר כן], ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהם ולא בני בניו, בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו אין נותנים להם רק שקל שגילה דעתו שנוח לו בצמצום כדי שישאיר לאחרים, ומה שדבריו קיימים שהאחרים יורשים הגם שאמר לשון ירושה, או כרב ששת שאפילו בשתי שדות ושני בני אדם ואמר באחד לשון מתנה מועיל לשניהם וכאן אמר תנו שקל לבני, או כר' יוחנן בן ברוקה שאם אמר על בן בין הבנים יירש כל נכסי דבריו קיימים וכאן מדובר בראוי ליורשו.

האומר נכסי [נתונים] לך ואחריך יירש פלוני ואחרי אחריך יירש פלוני, מת ראשון קנה שני, מת שני קנה שלישי, ואם מת שני בחיי ראשון, חוזרים נכסים ליורשי ראשון שלא נתן לשלישי אלא מכח שני, ומזה שדבריו קיימים הגם שאמר לשון ירושה לשני ושלישי מוכח כרבין אליבא דרבי יוחנן ורב ששת דשתי שדות ושני בני אדם מהניא לשון מתנה לכולם, והוקשו ר' אלעזר ורב דימי א"ר יוחנן. ודברי ריש לקיש (לעיל ע"א) מיירי לאחר כדי דיבור, אבל תוך כדי דיבור מהני לשון מתנה גם לשני, והלכה כמותו.

תוך כדי דיבור הוא כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך רבי.

תוך כדי דיבור כדיבור דמי (ואם יכולים לתפוס שניהם תופסים שניהם, ואם רק האחד יכולים לתפוס יתפוס האחד) חוץ מעבודה זרה משום חומרת  עבודה זרה וקידושין משום לעז ממזרות אם תינשא בלי גט.

************

דף ק"ל – ע"א

משנה . האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת או בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה, ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים ועל מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימים. מהלך א': לר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה לא נחלקו ר' יוחנן בן ברוקה וחכמים על אחר במקום בת ובת במקום בן שלא אמר כלום, ונחלקו רק על בן בין הבנים ובת בין הבנות, ולתנא במשנה נחלקו גם באחר במקום בן ובת במקום בן. מהלך ב': גם לתנא במשנה נחלקו רק על בן בין הבנים ובת בין הבנות וכל המשנה לר' יוחנן בן ברוקה. 'הלכה' כר' יוחנן בן ברוקה בבן בין הבנים ובת בין הבנות [בין באמירה בין בכתיבה].

דף ק"ל – ע"ב

'והיה ביום הנחילו את בניו' לומדים כר' יוחנן בן ברוקה שנתנה התורה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, 'לא יוכל לבכר' לומדים שחלק הבכורה אינו יכול להנחיל לאחרים, וצריך שניהם ואם היה נאמר רק אחד מהם היו לומדים זה מזה בקל וחומר ממה שפשוט נוטל בראוי ובכור נוטל רק במוחזק.

לר' זריקא בשם ר' אמי: הלכה עדיף שפוסק הרב הלכה לעשות כן, אבל בהוראה יתכן שטעה הרואה בסיבת הפסק. לר' אבא: מעשה רב עדיף, שמורה לעשות מעשה ואז יש לסמוך עליו לעשות כך.

אין לומדים הלכה למעשה לא מלימוד הרב ולא ממעשה שעשה הרב, עד שישאל על ידי מעשה ויאמר לו הרב הלכה, ואם שאל ואמר לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה כל ימיו ואינו צריך לשאול כל מעשה שבא לידו, אבל בטריפות לא ידמה ללמוד זה מזה שהרי במקום אחד מתה ובמקום אחר יכולה לחיות. וכן אין לומדים הלכה ממשנה אבל מפסקי הגמרא לומדים הלכה למעשה, ור' יוחנן החמיר לעצמו ואמר לתלמידיו שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה.

רבא אמר לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע שאם מגיע ממנו פסק דין לפניהם וראו בו פירכא לא יקרעו, עד שיבואו אצלו ואם יש לו טעם ישיב להם ואם לא יחזור בו, ולאחר מיתתו לא יקרעו ששמא היה יכול להשיב להם טעם, וגם לא ילמדו ממנו כיון שאין לדיין רק מה שעיניו רואות.

 **************

 

דף קל"א – ע"א

רבי נתן אמר לרבי ששנה משנתו כר' יוחנן בן ברוקה,ותנן שאם לא כתב לאשתו בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון חייב שהוא תנאי בית דין, והשיב לו רבי (הגם שפסק כר' יוחנן בן ברוקה) 'יסבון תנן' שהוא לשון מתנה ומהני גם לרבנן, ואמר רבי ילדות הייתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי, ואי אפשר לשנות 'יסבון' שהרי קיימא לן שהבנים אינם טורפים הכתובה ממשועבדים ואם היא מתנה מחיים למה לא יטרפו ממה שמכר לאחר כך, אלא 'ירתון תנן', כר' יוחנן בן ברוקה.

רב משרשיא פשט האיבעיא של רבא אם אמר ר' יוחנן בן ברוקה רק בשכיב מרע שמוריש מיד וקרי בה ביום הנחילו את בניו או גם בבריא, מהמשנה של כתובת בנין דיכרין שמיירי בבריא.

מה שאפשר להתנות בתנאי כתובה הגם שהבנים לא באו לעולם, וגם לרבי מאיר שמקנה אדם דבר שלא בא לעולם מודה שאינו מקנה דבר שאינו בעולם, משום שתנאי בית דין הוא והפקר בית דין הפקר להקנות גם לדבר שלא בא לעולם.

דף קל"א – ע"ב

רבי השיב לר' נתן 'יסבון' תנן, והיה יכול להשיב, א. שהוא תנאי בית דין ומועיל הירושה באופן זה, ולא השיב כן משום שנקט לשון ירתון משמע שנוטה כר' יוחנן בן ברוקה, ב. שתנן התם לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ויתזנן מנכסי עד דתילקחן לגוברין חייב שהוא תנאי בית דין, ובוודאי נתקן בבית דין אחד שהרי דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמים שכשם שהבנים אינם יורשים רק לאחר מיתת אביהם אף בנות אינם ניזונות רק לאחר מיתת אביהם (שאין כופים אותו בחייו לזונם), ואם לא נתקן בבית דין אחד הרי אי אפשר ללמוד זה מזה, ואם כך אתי גם לרבנן שכיון שבתנאי השני יש לשון מתנה ומהני גם לתנאי של בנין דיכרין שנאמר בלשון ירושה, וקשה על רבי שהוצרך לומר יסבון, ודחו שלעולם נתקן בשני בתי דין רק שבית דין השני תיקן כמו בית דין ראשון כדי שלא יקשו מתקנה לתקנה.

***************