הטהור והטמא במסורת יהודי תימן
נשלח ע"י ר' מאיר לוי הי"ו
(ע"פ ס' ש"ע המקוצר)
ציפור דרור
ציפור דרור, דנו בו הראשונים והאחרונים אם הוא מותר באכילה. וכתב בכף החיים ס"ק כ"ז שציפור הקטן הדר בבתים וקורין אותו בערבי עִצְפוּ"ר, המנהג לאכלו יעו"ש [ובסימן פ"ט ס"ק כ"א לגבי ביציהם]. וע"ע בספר שיחת חולין דף תכ"ה. וכך מקובל גם אצלינו בדרך כלל [או עכ"פ בודקים הסימנים, כי יש שאין בהם] אך אין מצוי לאכלו זולתי לרפואה, מפני שאין ההנאה ממנו שווה בטורח שחיטתו והכשרו ובישולו. אמנם נפקא מינה נמי למצות שילוח־הקן, ובמיוחד בציפור דרור שלעולם הנקיבה היא הרובצת. ומזקן אחד שמעתי כי אותו שהשיער סביב עיניו שחור, הוא טמא. ושהוא לבן, טהור, אעפ"י שהם אותו המין. וצריך לברר.
תרנגול הודו
מין תרנגול גדול ומשונה מהתרנגולים הרגילים, הנקרא בשם
תרנגול הודו, נתקבל הלכה למעשה ככשר לאכילה, אעפ"י שלא היה עליו מסורת מקדם, בקהלותינו בתימן לא היה המין הזה, זולת מקרוב הובא לשם, מעיר עדן לעי"ת צנעא. ונקרא בשם "וִיז", או דִּיךְּ הנדי. ושמעתי כי מתחילה חששו הרבנים להתירוֹ כי לא סמכו על מה שבעדן אוכלים אותו הואיל ומקרוב חל בהם קלקול, ואחרי חקירה ודרישה התירוהו. וכל עיקר הנדון בזה, הוא לשיטת הרמ"א דבעינן מסורת, ועל זה לא היה מסורת. אבל לשיטת הסומכים על בדיקת סימני טהרה, פשיטא דתרנגול הודו נמי כשר, כי ישנם בו כולם.
ג'ירפה
עשרה מיני בהמה וחיה טהורים נזכרים בתורה, והשאר אסורים. הבהמות המותרות נאכילה שלוש,שור שה ועז,הן ומיניהם. והחיות שבע, אַיָּל וצבי ויחמור,ואקו ודישון ותאו וזמר,הן ומינהן.
הרס"ג בתפסיר כתב, הזמר היא "זרַאפַהּ". וכ"כ ר' יונה בן גנאח בספר השרשים דף קל"ד, והביאו גם כן הרד"ק בספר השרשים שלו סוף שורש זמר. והיא החיה הידועה בשם זה רק נשתנית לאות גימ"ל "גראפה". וכן גירסת הרע"ק בנוה שלום על תפסיר רס"ג שם בגימ"ל, והוסיף תיאורו, שידיו ארוכות ורגליו קצרות, ועורו מנומר כעור הנמר, וצוארו כצואר הסוס אלא שהוא ארוך וזקוף יותר, ויש לו שני קרנים קטנים יעו"ש. וכבר הרשב"ץ בספרו יבין שמועה הלכות דרוסה כתב שהיא כשרה, ושהיא החיה שצוארה ארוך וגופה גדול מאד. עד שכשהיא בתוך החומה פושטת צוארה חוץ לחומה ע"כ. ואעפ"י שאין מסורת לאכלה, הן אצלינו והן בשאר קהילות ישראל הידועות לנו, אין זה אלא מפני ריחוק מציאותה. וגם אם יש מפרשים חלוקים על רס"ג בפתרון שֵׁם זאת החיה, כנראה מן המובא בתו"ש כרך כ"ד תרגומי התורה דף כ"ז ע"א, אין הם חלוקים לעניין הֶיתר אכילתה היא ואף חלבה, אלא לעניין השֵם. וע"ע בספר שיחת חולין (ציורים וביאורים על סדר הגמרא מסכת חולין) דף תי"ח, ובמ"ש בס"ד בבארות יצחק על זבח תודה למהרי"ץ הלכות שחיטה סימן ו' דף מ"ב אות ז' בשם אאמו"ר זצ"ל כי לחיה זו יש שֵן ארוכה כעין סכין מתחילת הלחי ועד סופו. ואיך שיהיה להלכה העיקר הם סימני הכשרות לבהמה בפיה וברגליה, ולחיה בקרניה, והשם אינו מעלה ולא מוריד, רק אם היינו בקיאים בשמות לא היינו צריכים לבדוק הסימנים.
חגב
שמונה מיני חגבים טהורים הִתִּירה תורה באכילה, והשאר אסורים כיתר השרצים. שנאמר את אלה מהם תאכלו, את א' הארבה למינו (ופירשו חז"ל זה שאמרה תורה למינו, היינו שיש עוד מין דומה לו, והוא נקרא ב' צִפּוֹרֶת כְּרָמִים), ואת ג' הסלעם למינהו (ומינו היא ד' יוּחְנָא ירושְׁלְמִית), ואת ה' החרגול למינהו (ו' עצרוניא), ואת ז' החגב למינהו (ח' הדובנית).
ולכן לפי עיקר ההלכה כשיש אדם הבקי בצורתם ובשמותיהם, מותר לאכלם. ואם לאו, אסור זולת על ידי בדיקת שלושה סימנים, ואלו הם: א. שיש לו ארבע רגליים. ב. שיש לו ארבע כנפיים, והם חופים את רוב אורך גופו ואת רוב היקף גופו. ג. שיש לו שתי כרעיים, דהיינו קרסוליים, לנתר בהן. אך אף על פי שיש בו את כל הסימנים הללו, עדיין אינו מותר אלא אם כן נקרא שמו חגב, או שיש להם מָסוֹרֶת ששמו חגב. ולפי כך נמנעים ברוב תפוצות ישראל מלאכול שום מין מֵאֵלו, לפי שבאורך הגלות נשתכחה בעוה"ר מסורת זו. אבל מנהגינו פשוט בכל קהילות קודש תימן יע"א לאכול מין ידוע ומפורסם מאד אצלינו מימות עולם ומשנים קדמוניות דור אחר דור שהוא מותר, והוא הראשון הנזכר לעיל בשם אַרְבֶּה, שדרכו לבוא בריבוי גדול ועצום. ויש לו כל הסימנים דלעיל. וגם כן נקרא שמו בלשון הקודש חָגָב, שהוא גֲּרַאדּ בלשון ערב. ויש למין זה הַכָּשֵׁר, צורת אות חי"ת בחזהו. אבל שאר המינים אין אוכלים בקהילותינו, אף על פי שיש להם כל הסימנים, כיוון שאין לנו מסורת שגם הם נקראים חגבים. והואיל שעלולה מסורת זו להשתכח, כיון שבזמנינו מתחכמים להשמיד אותם בעודם באִבָּם למנוע את הנזק העצום שהם גורמים לשדות, לפיכך אביא כאן את צורתו למען ידעו דור אחרון בנים יוולדו, וזה הוא:
ראה עוד מסורת כשרות החגבים