אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר. בָּעֲרָבָה. מוֹל סוּף. בֵּין פָּארָן. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן. וַחֲצֵרֹת. וְדִי זָהָב.. (פרק א פסוק א')

רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משה רבינו מכנס את כל העם שמורכב מאותם צאצאים של אותו דור שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, דור המרגלים. ומוכיח אותם, על מעשיהם ומעשי אבותיהם. רגע לפני שכל אדם הולך לשבת תחת גפנו ותאנתו, משה רבינו רואה צורך לבוא ולתת קצת מוסר לאנשים שהוביל אותם 40 שנה עד עתה במדבר.

בתחילה משה רבינו בוחר להוכיח את עם ישראל, אך עושה זאת ברמז. כפי שנכתב בפסוק א': "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר. בָּעֲרָבָה. מוֹל סוּף. בֵּין פָּארָן. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן. וַחֲצֵרֹת. וְדִי זָהָב" ומסביר לנו רש"י: "שלפי שהן דברי תוכחות. ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל. עכ"ל. ובהמשך מפרט רש"י את התוכחות שרמז עליהם משה בתוך דבריו: בַּמִּדְבָּר– שהכעיסוהו במדבר, שאמרו (שמות טז ג'): "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ". בָּעֲרָבָה– שחטאו בבעל פעור, בשטים בערבות מואב. מוֹל סוּף– על מה שהמרו בים סוף, שאמרו: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם" (שמות יד יא'). בֵּין פָּארָן– במדבר פארן ע"י המרגלים. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן– שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו:"וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה'). וַחֲצֵרֹת– במחלוקתו  של  קרח. וְדִי זָהָב– הוכיחן על חטא העגל. משה רבינו נזהר בכבודן של ישראל, ואפילו שביכולתו להוכיח את עם ישראל בצורה ישירה, ובטוח שיקבלו ממנו כי הרי הוא מנהיג העם וזהו תפקידו, עדיין אמר זאת רק ברמז ולא בצורה ישירה. ולמה? בכדי לא להלבין את פניהם של ישראל (ילקוט שמעוני, כי תצא).

משה רבינו שנשא את העם כולו ממצרים "כַּאֲשֶׁר  יִשָּׂא הָאֹמֵן  אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא יב'), מבין שגם לאחר ארבעים שנה רצופות, צריך הוא להיזהר בדבריו, למרות שאלו אירועים שקרו לפני עשרות שנים, ולמרות שכמעט כל הדור לא היה ברוב האירועים שאותם הזכיר. יש סיכוי שמישהו יפגע? יש אפשרות שמישהו יתבייש? אז לא אומרים!

עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מתו על שום כך שלא נהגו כבוד זה בזה. בית המקדש השני, למרות שהייתה בו תורה ועבודה וגמילות חסדים, נחרב בשרפת אש. וכל זה על כך שהיו בתקופתו עבירות של בין אדם לחבירו. מה שחז"ל מגדירים כשנאת חינם.

ומהי אותה שנאת חינם? יבוא אדם ויאמר שהשנאה שלו לחברו היא כלל לא לחינם. ויפרט הוא את כל מעללי חברו, וכמה שיש לו זכות מלאה לשנוא אותו על כך. אז איך ניתן לקרוא לזה שנאת חינם, אם השנאה היא כלל לא חינם? אלה עונים חז"ל ואומרים שברגע שחברך עשה לך עוול כלשהו, יש לך זכות מלאה לטפל בדבר. צריך לדבר אליו, ולהסביר לו את התוצאה של מעשיו. ניתן להוכיחו בעדינות ובדרכי נועם, ואם זה לא עוזר אף ניתן לתבוע אותו לדין על מעשיו, או על הנזק שגרם. אבל בשום פנים ואופן לא ניתן לשנוא אותו! כי הרי זה לא עוזר במאומה, זה רק גורם למחלוקת וריחוק בעם ישראל. מה עוזר לאדם בכך שהוא שונא אדם אחר? הוא באמת מרגיש יותר טוב? בדיוק להיפך! הכל ניתן לפתור בקצת וויתור ופשרה. קצת עזרה מצד שלישי שמחבר בין הצדדים, והכל שב להיות כבתחילה. ולכן השנאה היא שנאת חינם! היא לא עוזרת בכלום. היא ממש לחינם, ואנחנו בכלל לא צריכים אותה! כי בעבירות שבין אדם לחבירו אסור לשחק! הקב"ה מוכן לסלוח על כל מה שבינך לבינו, וברגע שיעבור עליך יום כיפור בתשובה ובקשת סליחה, הקב"ה ימחל לך בצורה מושלמת, ותהיה אף יותר צדיק מבתחילה. אך אם מדובר בעבירות שבין אדם לחבירו, לכל הפוסקים והשיטות אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חבירו!

משה רבינו שהקב"ה מעיד עליו: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב ז') וזכה להיקרא "עבד ה'", ברגע של חוסר תשומת לב, בכך שקרא לקבוצה קטנה בעם ישראל: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" [סרבנים, שוטים –רש"י](במדבר כ י). לא הועילו לו כל תפילותיו, ונגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? כמה אנו צריכים להיזהר…

לרגל ימי האבל על החורבן שאנו נמצאים בעיצומם, צריכים אנו לשאול את עצמינו האם אנו דנים כל יהודי לכף זכות? האם אנו יכולים לנהל שיחה מבלי לדבר לשון הרע על הזולת? האם אנו נזהרים שלא להלבין את פני חברינו? האם שאנו מרגישים צורך להוכיח את חברינו, אנו עושים זאת בדרכי נועם?

עדיף לנו לחשוב על כך לפני מעשה, ולדעת שבכל השתדלות שלנו באהבת החינם, אנו בונים ומוסיפים עוד שורת אבנים בחומות ירושלים שיבנו במהרה בימינו אמן!