ציירה אהובה קליין©
דבר תורה לפרשת ויגש – מאת הרב איתי אליצור שליט"א
אדון ועבדים
יוסף אומר לאחים "שמני אלהים לאדון לכל מצרים", "וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו". מיד בא פרעה ומבהיר שלא אדון ולא אב: יוסף עבד ופרעה האדון. פרעה חוזר על כל דבריו של יוסף על כלכלת ישראל בזמן הרעב, כמובן מלבד הפסוק שמני לאדון ואב ומושל. הוא אומר את דברי יוסף אך שם את עצמו במקום יוסף, אני אזון ואכלכל ואסובר, אני ולא יוסף. הוא מוסיף עוד מתנה מלכותית שיוסף לא הזכיר: עגלות. כאן מתחילה עבדות מצרים. היא מתחילה בפסוק ועינכם אל תחס על כליכם כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא. בואו ותהיו תלויים בי. לכן אין יציאה מהשעבוד עד שישאלו ישראל כלים ממצרים. זה שרש הגלות: טוב כל ארץ מצרים. אנו תלויים בהם והם מפרנסים אותנו. כשעֵשו דִבֵּר כך, והציע ליעקב את חסותו, ידע יעקב לסרב בדיפלומטיות, כאן לא. שאלת השאלות היא איך האחים מסכימים להצעתו האבסורדית של יוסף בלי ניד עפעף. רק מדברי ה' אל יעקב אל תירא, אנו יכולים ללמוד שיעקב לא היה שלם עם המהלך. ממעשי הבנים נראה שהם שמחים לרדת אל הדוד העשיר שבאמריקה.
האחים באים ומציגים את הדברים בפני יעקב כאילו יוסף בעל הבית, ויעקב רואה את העגלות אשר שלח יוסף. האמת היא שיוסף לא שלח ולו עגלה אחת. הרעיון של העגלות היה של פרעה. פרעה הוא שצוה את יוסף לשלוח עגלות, והדגיש: "ואתה צֻויתה", והן היו עגלות על פי פרעה. כלפי יעקב הוצג יוסף כאדון, אך זה שרש העבדות. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ומיד באה התורה ואומרת בפירוש "וישאו בני ישראל את יעקב אביהם בעגלות אשר שלח פרעה". אתם יכולים לנסות לרמות את עצמכם או את אביכם שיוסף שלח את העגלות, אבל אתם יודעים את האמת: פרעה שלח אותם. לעבדות אתם יוצאים. נכון שהעבדות מתחילה באזיקי זהב ובטוב ארץ מצרים, אך הדבר הזה הופך אתכם לתלויים בפרעה וסופכם להיות עבדים.
כשהאחים אומרים ליעקב וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, זה נאמר במנותק מהקשרו המקורי. בֹא אל יוסף לא כי ביכלתו לכלכלך אלא כי הוא איש חשוב. לעמת יוסף שהזכיר שמני אלהים לאדון ולאב בהקשר מאד מסוים: באו ואכלכלכם.
והתורה מדגישה את חוסר ההגיון שבירידה למצרים: באותו מקום שבו אמר ה' ליצחק אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי, שם אמר ליעקב אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרדה מצרימה. בנגוד לאברהם שלוקח את כל רכושו אשר רכש והולך לארץ, ובנגוד ליעקב עצמו, שנאמר בו "וינהג את כל מקנהו ואת כל רכשו אשר רכש מקנה קנינו אשר רכש בפדן ארם לבוא אל יצחק אביו ארצה כנען", כאן יעקב לוקח את כל רכושו אשר רכש והולך למצרים. כפי שעשה עשו לפני כן מפניו (שנאמר ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנתיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו). בנגוד ליצחק שנאמר לו אל תרד מצרימה, יורד יעקב למצרים.
אבל למרות כל זאת – סופם שיצאו ברכוש גדול.
בסוף הפרשה כל המצרים עבדים, מלבד הכהנים ובני ישראל, אלה וגם אלה אוכלי חנם. מקבלים את חוקם מאת פרעה. אבל לכהנים יש קרקע ולישראל לא. התוצאה היא שבסוף ישראל עבדים, ולא המצרים. המצרים למדו לעבוד את אדמתם ולתת חֹמש לפרעה. ישראל נשארו תלויים בפרעה ונעשו עבדים.