ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שופטים – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך" (טז, יח )
כידוע, כל ימיו של פאר הענווה, רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, סלד מלדבר על עצמו. ברם, פעם אחת, בעומק חכמתו ובהבנתו את נפתולי הנפש, חרג מגדרו ודיבר על עצמו, ומעשה שהיה כך היה. הורים לילד עם פיגור שהתבגר, באו להתייעץ עם רבינו, לאיזה מוסד לשלוח את בנם. הדריכם רבינו להכניסו למוסד מסוים בצפון הארץ, והפטיר – אבל צריך לדאוג שילך לשם בחשק! מה נסביר לו?! – תמהו ההורים, הרי הוא אינו בר הבנה! אמר רבינו, הביאוהו נא אלי. בבואו, כיבדו רבינו לשבת לידו, ופנה אליו בחום: אתה יודע מי אני? אני שלמה זלמן אויערבאך. אנשים ורבנים מכל הארץ שואלים אותי שאלות, ואני נותן להם תשובות והוראות. כעת, אני רוצה לתת לך סמיכה וכתב רבנות! אבקש שאתה תהיה רב במוסד פלוני …" ניצוצות של אושר ניצתו בעיני הנער. שמח וטוב לב, ארז את מזוודותיו ונסע למוסד בצפון, כדי למלא בדחילו ורחימו את תפקיד "הרבנות" אותו הטיל עליו עמוד ההוראה. לימים, סיפרו בני המשפחה, כי הנער כה אהב לשהות במוסד ההוא, עד שאף בחופש לא אבה לשוב הביתה, משום שהוא "צריך להיות שם בגלל הרבנות…" (חכו ממתקים)
"ושפטו את העם משפט צדק" (טז, יח)
משכילי ורשה, באו פעם אל רב העיר רבי שלמה זלמן ליפשיץ בעל חמדת שלמה, כדי לשכנעו להסכים ליסוד בית מדרש לרבנים ברוח ההשכלה, ובפיקוח הממשלה הרוסית. באותו שעה, נכנס אליו מחותנו רבי יהודה ליב לנדא רבה של וישוגרד, וכששמע את דבריהם פנה ואמר, במסכת עבודה זרה מובא, שלעתיד לבוא יעמדו בני אומות העולם לפני הקב"ה וינסו להראות את הטובות שעשו לישראל, תקנו שווקים, הקימו מרחצאות, ויאמרו, כלום לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיעסקו בתורה, ולכאורה אפשר לתמוה, למה לא הזכירו גם שסייעו להם לישראל והקימו להם בתי מדרש לרבנים, הרי דבר זה ודאי יהיה להם לעדות נאמנה שעשו הכל בשביל ישראל כדי שיוכלו לעסוק בתורה? אלא על כרחך אתה אומר, שהרבנים שיצאו מבתי מדרש אלו, אפילו הגויים יתבייש ולהזכירם ויתמלאו כלימה מלהעמיד אותם לפני הקב"ה…
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (יז, יא )
אם נתבונן נראה, כי המלה 'שמאל' בפסוק נכתבת בכתיב חסר, בלי וי"ו, אולם מיד בה משך הפרק (פסוק כ), כאשר התורה מדברת על דיני המלך, שם נאמר: "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול", כאשר המילה 'שמאול' נכתבת בכתיב מלא, עם וי"ו. מה טעם הדבר? בספר "באר יוסף" ביאר כדלהלן: כאשר התורה מצוה את האדם לבל יסור מכל אשר יאמרו לו "ימין ושמאל", מבאר רש"י, אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. היינו, עליך לשמוע בקולו, כי אף אם אתה חושב שזה 'שמאל', – טעות בידך, ובאמת זה 'ימין'. על כן מובן מדוע כתבה התורה 'שמאל' חסר, שהרי באמת זה אינו שמאל, רק אתה חושב שזה שמאל, אבל מצד האמת זה ימין, אם כן זה 'שמאל' חסר. אבל כאשר הציווי מופנה למלך, שם מצווה אותו התורה: "ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול", שם אכן ה'שמאול' הוא שמאל וה'ימין' הוא ימין, לכן נכתב ה'שמאול' בכתיב מלא. (יחי ראובן)
"לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (יז, יא )
מפרש רש"י, אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין. בספר 'רבינו האור לציון', הובא מעשה מופלא המלמד עד כמה צריך לשמוע לגדולי ישראל גם כשנראה שההיפך הוא הנכון. מעשה באשה הרה שהלכה לבדיקה שגרתית אצל הרופא. הרופא נבעת ואמר לאשה, שיש לה מפלצת, והוא רואה שלעובר יש שלוש רגליים. מובן שהרופא המליץ לעשות כל אשר בידם, ולדאוג שעובר זה לא ישרוד. האשה נחרדה, והיישר עשתה דרכה לביתו של מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל נרעשת ובוכיה. שמע הרב הגאון, צחק ואמר: מדוע רק שלוש רגליים? יש שם ארבע רגלים. אין לשים לב לדברי הרופא. חשכו עיניה. רק זה חסר לה, ללדת מרבה רגליים!! אבל הרופא אמר – טענה האשה. שמעתי מה שאמר הרופא, ואת באת לשמוע לאשר אני אומר, ואני אומר שחלילה לפגוע בעובר. התאזרה האשה באמונת חכמים, ולתקופת הימים ילדה תאומים… (להתעדן באהבתך)
"לא ירבה לו סוסים… למען הרבות סוס" (יז, טז )
למה פתח בסוסים לשון רבים, וסיים בסוס לשון יחיד? אלא כך דרכו של היצר הרע, תחלה מפתה את האדם בהבטחות ופיתויים גדולים ומרבה לו סוסים', ולאחר שנלכד ברשתו, מתפתה אחריו גם בשביל סוס קטן וזעיר. (רמ"י מאוסטראווצא)
"וכסף וזהב לא ירבה לו" (יז, יז )
הצדיק רבי שלום שבדרון, היה ידוע בדרשותיו הנפלאות, שעוררו רבים לעבודת ה'. לאורך כל חייו סרב ר' שלום לקבל תשלום על דרשותיו, אף בזמנים קשים שבהם לא היתה הפרוטה מצויה בכיסו. באחת השבתות התארח ר' שלום בקרית גת בבית חתנו ובתו. במהלך השבת השמיע ר' שלום שבע דרשות. אחד מתושבי המקום נגש לחתנו של ר' שלום ושאל אותו בשקט, אמור לי, כמה משלמים לחותנך על דרשותיו? משלמים? מה פתאום?! ענה החתן. האיש לא האמין למשמע אזניו, אדם בגילו הדורש שבע דרשות ביום איננו מקבל תשלום? לא יתכן! חלופי הדברים נודעו לר' שלום, הוא לא הגיב, רק חייך לעצמו חיוך שנון. ביום ראשון עדין שהה ר' שלום בקרית גת והתפלל שחרית בבית הכנסת המקומי, שבו דרש בשבת. לאחר התפלה התקיים מדי יום שי עור דף היומי. ר' שלום שם לב שמספר הנוכחים בשיעור היה פי כמה מהרגיל, גם אנשים שמעולם לא נשארו לשיעור, ישבו ליד הגמרא. מה יום מיומים? שאל ר' שלום את אחד מהמשתתפים החדשים. ענה האיש: לאחר ששמעתי כזו דרשה אתמול, איך אפשר לא לקבוע עתים לתורה? עיניו של ר' שלום האדימו, והוא פנה לחתנו בהתרגשות: הנה! זו המשכורת שלי! (קול חוצב )
"לשמור את כל דברי התורה" (יז, יט)
פעם נכנס אל מרן הרב שך זצ"ל גביר גדול, עשיר בכל קנה מידה, ובקשתו בפיו כי רוצה הוא עבור בתו את הבחור המובחר והמשובח ביותר מבין בני הישיבה… הקשיב הרב שך לבקשתו של הגביר, הרהר רגע ושניים, ולאחר מכן פנה אליו ושאל, אמור נא לי בכנות, חתן זה אשר הנך מבקש לבתך, כלום רוצה אתה ומתכוון באמת כי ישב כל חייו בנחת על התורה ועל העבודה, ישקוד על דלתות החכמה וישקיע את כל מרצו ואונו אך ורק בבית המדרש? כאן החל הגביר מגמגם, והרב שך כבר הבין את התשובה בעצמו… אם כן – הוא אמר לאותו הגביר – הרי שבעצם מבקש אתה ממני להמליץ לך על הבחור המופלג ביותר בישיבה, וזאת על מנת שתוכל לעוקרו מחצרות בית ה' ולהשליכו אל עולם העסקים החומרי! ובכן, זאת לא אעשה… התכבד נא וחפש לך חתן כרצונך במקום אחר… ללמדך, כי לא תמיד כרוכים השידוכים המשופעים בממון – בסיכויים גבוהים יותר להתעלות במהלך החיים… לפעמים טמונים מוקשים כבדים דוקא בשידוכים מעין אלו, שכן כאשר החותן הינו עשיר ובעל ממון, והבת מפונקת ומורגלת לרמת חיים גבוהה – ישנו חשש לא מבוטל כי בשלב מסוים יאלץ החתן לוותר על שאיפותיו הרוחניות, ולעקור מבית המדרש לעולם החולין הקר והמנוכר אשר מחוצה לו… (אורחות הבית)
"תמים תהיה עם ה' אלוקיך" (יח, יג)
וברש"י: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו. אומר הרמב"ן: שנייחד לבבנו אליו לבדו ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו – רצונו לומר, אורים ותומים ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם ולא נבטח שיבואו דבריהם… וממשיך הרמב"ן: שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד, אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע וזה דעת אונקלוס – 'שלים' תהא בדחלתא דה' אלוקיך – שלא תהיה חסר ביראתו, כי "תמים" הוא השלם בדבר כמו שה תמים (שמות יב, ה) שאין בו מום ושום חסרון וזו מצות עשה. רבי זושא מאניפולי בעל בטחון עצום היה. את כל מהלך חייו, חי בתחושה פנימית עמוקה, כי כל מה שבא לידו – לא בא אלא על פי הבורא יתברך. בכל ערב, לאחר תפילת ערבית, היה רבי זושא עומד במקומו, נושא עיניו למרום ומבקש: ריבונו של עולם, זושא קצת רעב. אנא, שלח לי ברוב רחמיך וחסדיך דבר מאכל כלשהו, להשיב בו את נפשי. החסידים, שהיו מורגלים בהנהגתו של רבם, היו עומדים הכן מעבר לדלת עם מגש עמוס כל טוב, ומיד כאשר היה מסיים רבי זושא את תפילתו – היו נכנסים אל החדר ומניחים על שולחנו את ארוחתו. כך נשנה המחזה דבר יום ביומו, עד לאותו יום בו הגיע איש זר לבית מדרשו של רבי זושא והדבר לא מצא חן בעיניו. האם לצון אתם חומדים לכם?! גער בחסידים הממתינים מאחורי הדלת ומגש האוכל בידיהם, הלא הרבי יודע כי אתם עומדים עם ארוחה מוכנה! וכי מה, האם באמת סוברים אתם כי את ארוחת הערב מקבל הרבי בכוח תפילתו?! אם באמת סוברים אתם כי התפילה הכנה של הרבי מביאה לו את ארוחתו, הואילו נא שלא להכניס לו יום אחד את המגש שבידיכם! התגרה האיש בחסידים, שכמובן לא הטו אוזן לדבריו. אלא שאותו אדם, היה גם גבר אלים במידת מה, ולמחרת היום הזדרז, ומיד לאחר תפילת ערבית הדף את דלתות בית המדרש וסגר אותן בבת אחת, כשהוא נעמד מול החסידים. היום לא תכניסו לרבי את הארוחה! פסק בחוצפה, אם הרבי בוטח באמת ובתמים שהקב"ה ישלח לו מזונותיו – אסור לכם להתערב! נמתין כולנו ונראה את הארוחה יורדת מהשמיים… באותם רגעים, עמד רבי זושא וחינן קולו בתפילה, כמידי יום ביומו: ריבונו של עולם, זושא קצת רעב. אנא, שלח לי ברוב רחמיך וחסדיך דבר מאכל כלשהו, להשיב בו את נפשי. החסידים שהציצו בעד חור המנעול וראו את רבם ממתין למזונו, גמרו אומר להיכנס פנימה, אולם האיש עצר בעדם בכל כוחו. המתינו בסבלנות – התעקש האיש . שוב נעמד רבי זושא בתפילה: ריבונו של עולם, זושא רוצה ללמוד עוד כמה שעות בלילה, ואם יציק לו הרעב – יקשה עליו ללמוד. אנא, שלח לו את מזונו. רגעים מתוחים חלפו על החסידים כאשר קולו של רבי זושא נישא בשלישית: אוי, ריבונו של עולם, זושא רעב במקצת. לפתע פתאום, הגיח מאי שם יהודי מבוהל, חבילה בידו והוא נסער כולו. אני חייב לראות את רבי זושא! התחנן והתפרץ לבית המדרש. רבי! רבי! צעק בבהלה, אנא ממך, טעם מהאוכל שהבאתי עמי! הרבי הביט באיש בשלווה ופנה ליטול ידיו, ובינתיים פתח האורח את החבילה וערך שולחן מכל טוב הארץ. רק כאשר טעם הרבי מהמזון, נשם האיש המסתורי לרווחה, וניאות לספר לחסידים המצטופפים סביבו את פשר העניין. שנים רבות נשוי אני לזוגתי שתחיה, אולם למרבה הצער – עד עתה לא נפקדנו בפרי בטן. והנה, אמש, בשעת ערב מוקדמת, עליתי על יצועי לאחר יום עבודה מפרך, כאשר לפתע נגלה לי בחלומי אבי ז"ל, ובקשה בפיו: חפץ אתה לזכות בזרע של קיימא, סע לצדיק רבי זושא, היושב באניפולי, וערוך לפניו שולחן! אם תעשה כן תוך עשרים וארבע שעות – תיוושע. לא האמנתי למשמע אוזני, המשיך האיש בסיפורו, ואף טענתי בפני אבי, כי הדבר בלתי אפשרי כמעט, שהרי אניפולי רחוקה מרחק רב, ולבד מזאת – עלי להקדיש זמן מה להכנת הארוחה, אולם אבי סירב לשמוע. אם תניח את הארוחה לפני הצדיק תוך עשרים וארבע שעות – תיוושע, עליך לצאת לדרך מיד! כך פקד עלי ונעלם. והנה, נשא האיש עיניים דומעות למרום, זיכני הקב"ה להגיש הארוחה לרבי זושא דקות ספורות לפני תום היממה הגורלית, ובאי בית המדרש, והאורח מאמש ביניהם, נשאו אף הם עיניים דומעות למרום, ושפתותיהם מלמלו ברגש (ירמיהו יז, ז): "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". והוסיפו: "קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת". (דרך עץ החיים)
"לא תגור ממנו" (יח, כב)
בפרקי אבות (ה, כ) שנינו: "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". אומרים המפרשים, הכוונה לאשר כתוב ברמ"א בשו"ע או"ח בסעיף הראשון: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת". פעם דיברתי בסמינר לבנות על נושא הצניעות, ואמרתי אמוראדיגע ווארט: לכאורה, הלכה זו של הרמ"א, שלא להתבייש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה', היא הלכה תמוהה: כיצד אפשר לומר לאדם 'אל תתבייש', והרי הוא כן מתביש? אפשר היה לומר לאדם, אף על פי שאתה מתבייש, צריך אתה לעשות מה שהתורה מצווה, אבל איך אפשר לצוות עליו שלא יתבייש, הוא הרי מתבייש, זו המציאות, מלגלגים עליו, צוחקים עליו, אומרים שהוא שייך לדור הישן. מה זה אל תתבייש? אני כן מתבייש! שמעתי דבר נפלא מרבי דוד סולובייצ'יק זצ"ל, הבן של הבריסקער רב, ביאור חזק מאוד: יהודי אחד התקשה לישון בלילה, הוא יצא למרפסת לשאוף קצת אויר, והנה הוא רואה שני אנשים רצים, בדרך הם פותחים איזה פח אשפה, מרוקנים לתוכו שק ומיד ממשיכים לברוח. לא חולפות דקות ספורות, והנה שוטרים רודפים אחריהם. מענין מה הם זרקו לתוך הפח. בלילה, הרי אי אפשר לראות, הוא ממתין שיהיה קצת אור, פותח את הפח, והנה הוא מבחין בתוכו בשטרות דולרים רבים. עכשיו הוא יודע שהם השליכו לתוך הפח דולרים. הוא מתחיל לחטט והנה שטר של מאה דולר, והנה עוד שטר, ועוד מאה דולר, כך הוא שולף מהאשפה עוד ועוד שטרות של מאה דולר. אנשים שהתחילו עוברים ליד הפח, בדרכם לעבודה, ראו מישהו מחטט עמוק בתוך הפח. הוא שומע אחד אומר לשני: ודאי זה איזה מישהו חסר דעת, ש מחטט בפח האשפה… עוד אנשים עוברים שם, והוא שומע אותם מדברים: רחמים על האדם הזה, מסכן אדם לא שפוי … הוא שומע את כל הדיבורים הללו וממשיך לחטט. האם הוא מתביש מהם? הוא צוחק עליהם , שיגידו מה שיגידו, בכל דקה הוא שולף עוד מאה דולר, הוא גורף הון, מה אכפת לו שיאמרו שהוא חסר דעה, שוטה, או כל שם גנאי אחר, הוא יודע שבכל דקה הוא מתעשר עוד ועוד. ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי"ת", כי אתה גורף פה הון, ואדרבה, מכיון שמביישים אותך, בשביל זה לבד אתה גורף הון. לכן אל תתבייש, אין לך מה להתבייש, אתה מרויח מליונים. אם הם היו יודעים, את מעשיך ברגע זה, הם היו מפסיקים ללגלג, וגם היו מצטרפים. כשלבושים בצניעות, כגדרי ההלכה, זה שווה מיליונים! ולא תגורו מפני איש, ולא ייבוש מפני המלעיגים עליו. (יחי ראובן)
"לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל" (כ, יט )
דרכם של אנשי המלחמה, שכשאינם בטוחים בנצחונם בקרב, ולא יודעים אם יצליחו לכבוש את עיר האויב, הרי הם כורתים עצים ומשחיתים את כל אשר בדרכם, כדי להזיק לבני העיר. מאידך גיסא, הלוחמים הבטוחים שיצליחו לכבוש את העיר ולהתיישב בה, לא יחפצו להשחית את עציה ולהחריב את העיר, הן לעצמם יזיקו בכך, שהרי בסופו של דבר הם אלו שעתידים לשבת בעיר ולאכל מפירותיה. זהו מה שאמרה התורה: "לא תשחית את עצה", ומדוע? "כי ממנו תאכל", מובטח לך מראש שתנצח את אויביך ותכבוש את ארצם, וממילא תזכה גם לאכול מפירותיהם, ועל כן אל תשחית את עצה, למען לא תזיק לעצמך. (ספורנו )
"כתיבה וחתימה טובה"