לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי כ"ח ניסן תשפ"ב

מסכת יבמות דף נ"ג

דף נ"ג – ע"א

ביאור מחלוקת רבי וחכמים בקידש לשם יבמות אחר חליצה (המשך):

לרב שרביא – בחליצה כשירה לכו"ע לא מהניא אם אמר אחר כך התקדשי לי בזיקת יבמים, ונחלקו בחליצה פסולה (שלאחר גט), לרבי מפקיעה לגמרי הזיקה ולא מהני בה קידושין לשם יבמות, ולרבנן אינה מפקיעה לגמרי ומהני מאמר אחר כך.

לרב אשי – לכו"ע חליצה פסולה מהני מאמר אחריה, ונחלקו כשחלצה על תנאי – לרבי אין תנאי בחליצה וכבר היא חלוצה ולא מהני בה מאמר, לחכמים יש תנאי וכל זמן שלא נתקיים התנאי לא פקעה הזיקה ומהני המאמר.

לרבינא – לכו"ע יש תנאי בחליצה, ומדובר כשלא כפל התנאי, ונחלקו אם צריך תנאי כפול, לרבי צריך ולכן הוי חליצה בלא תנאי, לחכמים לא צריך תנאי כפול ולכן הוי תנאי ומהני מאמר.

בין אחר ביאה אין כלום ובין אחר חליצה, ותנא דמתניתין שנה רק 'אחר חליצה' משום שהיתר יבמה לשוק חביב לו יותר.

מאמר אחר מאמר בשתי יבמות ויבם אחד – לחכמים דמתניתין שניהם צריכות גט, ושלא כבן עזאי הסובר שיש מאמר אחר מאמר רק בשני יבמים ויבמה אחת ולא בב' יבמות ויבם אחד.

מאמר בזו וחלץ לזו הראשונה צריכה גט (כמו שכתוב במתניתין), חלץ לבעלת המאמר – לשמואל לא נפטרה צרתה כיון דבעי גט למאמרו לא הוי חליצה מעליא לאפוקי זיקה של חברתה. אך מהמשנה אין ראיה לדבריו.

גט לזו וגט לזו דקתני במתניתין שצריכות הימנו חליצה, לרבה ב"ר הונא כיון שחליצה פסולה היא צריכה לחזור על כל האחים, אך אין ראיה לכך מלשון המשנה 'צריכות', שהכוונה ליבמות דעלמא.

חלץ לזו ואח"כ עשה מאמר בזו אין המאמר כלום, בין יבם אחד לשתי יבמות בין שני יבמים ליבמה אחת כמו שקתני במתני', לרבי יוחנן שכל האחים על החלוצה וצרותיה באיסור לאו – קמ"ל כרבי עקיבא שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין, ולריש לקיש שרק החלוצה על החולץ באיסור לאו אבל הצרות על החולץ והאחים גם על החלוצה הם באיסור כרת אין חידוש בזה, ונשנה אגב הדין של יבם אחד ביבמה אחת שאינה עליו אלא בלאו, וקמ"ל שאין המאמר חל וכרבי עקיבא שאין קידושין תופסים בחייבי לאוין.

דף נ"ג – ע"ב

חלץ ואח"כ עשה מאמר אין אחר חליצה כלום דקתני במתניתין – קמ"ל שלא גוזרים מאמר שלאחר חליצה אטו מאמר שלפני חליצה (שצריך גט), ואגב כך קתני גם חלץ ונתן גט שאין אחר חליצה כלום.

ג' דעות לענין ביאה וחליצה מתי אין אחריה כלום: לרבי מאיר – אחת בעילה ואחת חליצה בתחילה אין אחריה כלום, באמצע וסוף (ביאה וחליצה פסולה) עדיין יש עליה זיקת יבמים וצריכה חליצה, שבביאה אחר גט גזרו משום ביאה אחר חליצה, וביאה אחר מאמר גזירה משום ביאה אחר ביאה, וגוזרים חליצה פסולה אטו ביאה פסולה. לשיטת ת"ק – ביאה אחר גט לא מהני – גזירה אטו ביאה אחר חליצה שיאמרו שג"כ קונה, וחליצה באמצע וסוף שאין לגזור אין אחריה כלום. לרבי נחמיה – אין אחר ביאה כלום גם באמצע וסוף, שאין לגזור, כיון שחליצה מדאורייתא יודעים שאין אחריה ביאה.

הדרן עלך פרק רבן גמליאל

פרק שישי – הבא על יבמתו

משנה . הבא על יבמתו קנאה אפילו שניהם אינם מכוונים לשם מצוה, אלא שוגגים – סבר שהיא אשתו או אשה אחרת, או היא סברה שהוא איש אחר, או שניהם מזידים – מכוונים לשם זנות, או שניהם אנוסים. אחד המערה ואחד הגומר, בין כדרכה ובין שלא כדרכה. וכן שוות כל ביאות אלו בכל ביאות האסורות בתורה להיפסל לכהונה משום זונה, וללקות על איסורי לאו.

***************

שבת קודש כ"ט ניסן תשפ"ב

מסכת יבמות דף נ"ד

דף נ"ד – ע"א

היו שניהם אנוסים שקונה ביבמה – היינו שהתכוון לאשתו, ותקפוהו עכו"ם ודבקוהו ביבמתו, אבל אנסוהו עכו"ם לבוא על יבמתו אינו בכלל אונס, שאין קישוי אלא לדעת.

'יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה', יבמה יבא עליה – בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ולקחה – אפילו שלא כדרכה, שס"ד שדווקא כדרכה שכתוב 'להקים לאחיו שם' מקום שמקים שם. ויבם – ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה, ויבמה – אפילו בעל כרחה.

'ואם לא יחפוץ האיש' – הא לכתחילה מצוה לייבם יותר מלחלוץ.

ישן לא קנה ביבמתו, שנאמר 'יבמה יבא עליה' – צריך שיכווין לשם ביאה, וישן לאו בר דעת ואין קניינו קנין, אבל מתנמנם קנה, והיינו כגון שקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מידכרו ליה אידכר. אבל היבמה נקנית אף כשהיא ישנה.

נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנאה, שלא כווין לשם ביאה, וכן אם נתכוון להטיח בכותל, אבל נתכוין להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנאה, שהרי כיון לשם ביאה בעולם.

נפל מן הגג ונתקע בחבירו והזיקו, חייב בנזק צער ריפוי ושבת, שלומדים מ'פצע תחת פצע' שוגג במזיד ואונס כרצון, אבל פטור מבושת שאין חייב עד שיכווין.

העראה מן התורה כביאה, שנאמר בנדה 'ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה', והיא כתובה בפרשת עריות והוקשו כל העריות לנדה.

דף נ"ד – ע"ב

'ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא', וכי אשת אחיו לעולם נדה היא, אלא מה נדה יש לה היתר לאחר זמן – בשעת איסורה בכרת, אף אשת אח גם אף שיש לה היתר לאחר זמן (ביבום) – בחיי בעלה בכרת אף על פי שגירשה בעלה.

'וערות אחות אמך ואחות אביך לא תגלה כי את שארו הערה', לא הוצרך ללמד העראה באחות אב ואם שהרי לומדים מהיקש כל העריות לנדה, אלא תנהו לענין בהמה שנסקל על העראה כביאה, ונכתב בפסוק זה (אף שהוא כרת ואין דומה) כיון שכל הפסוק מיותר לדרשה.

המערה בזכר חייב סקילה – שנאמר 'משכבי אשה', ובאשה הוי העראה משכב.

'ערות אחות אביך לא תגלה ערות אחות אמך לא תגלה' שנאמר בפרשת קדושים מיותר לדרשה, שכבר נאמר בפרשת אחרי, ודרשו שבין שהיא אחות אביך או אמך מן האב בין שהיא אחות מן האם. ולולי הדרשה היינו לומדים מאיסור אשת דודו שאינה אסורה עליו אלא כשהיא אשת אחי אביו מאב אחד, ולא היינו לומדים מאחותו שאסורה גם כשהיא אחותו רק מאמו – שלומדים קרובי אב (אחות האב) מקרובי אב (אשת אחי האב), ולא קרובי אב מקרובי עצמו (אחותו).

הוצרך הפסוק ללמד איסור אחות אביו מן האם ואיסור אחות אמו מן האם, שאילו היה נאמר רק באח האב היינו אומרים שרק באב שהוא מתייחס אחריו ולא באם, ואילו נאמר רק באחות האם היינו אומרים שרק באם שהיא ודאי אמו.

ערות דודתו אשת אחי אביו היינו רק אחי אביו מאב, ולא כשהיא אחותו רק מאם, שלומדים מ'דודו' האמור בגאולת קרובים, ושם הכוונה לאחי אביו מן האב, שנאמר 'ממשפחתו יגאלנו' ורק משפחת אב קרויה משפחה.

***************