לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ט ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף ז'

דף ז' ע"א 

רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל – פטורה מן הבכורה. ואם יש בו מקצת סימנים – לת"ק חייבת, ולר' שמעון עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו. ואע"פ שנאמר 'בכור שור' ודרשו עד שיהא הוא שור ובכורו שור, אין צריך שיהא כולו דומה לאמו, אלא די בראשו ורובו.

טמא שנולד מן הטהור – רבי שמעון אוסרו באכילה אפילו אם יש בו מקצת סימנין, עד שיהא ראשו ורובו דומה לאמו (מסקנת הגמרא). לתנא במשנתינו מותר באכילה (אפילו אם אין בו מקצת סימנין). ולרבי יהושע אם יש בו סימן אחד של טהרה, שדומה במקצת לאמו, מותר. ואם לאו אסור.

וכל זה כשעיבורו מן הטהור, אבל אם עבורו מן הטמא – לרבי יהושע אסור, אע"פ שבכל מקום זה וזה גורם מותר, למדים ממה שנאמר 'שה כשבים ושה עזים' (ולא 'כשב ועז'), שצריך שיהא אביו כבש ואמו כבשה. ולרבי אליעזר מותר, ואע"פ שזה וזה גורם אסור, למדים ממה שנאמר שני פעמים שה, שגם אם הוא שה רק מצד האם מותר. שאם היה עיבורו מן הטהור, אין צריך להתירו. ולא יתכן שטהור נתעבר מטמא אלא כשנתעבר מקלוט שנולד מפרה – שאין ראשו ורובו דומה לאמו לרבי שמעון, או שאין בו סימן אחד לרבי יהושע – אבל מטמא ממש, אין הטהור מתעבר.

לעולם אין מתעברת לא טמאה מן הטהור ולא טהורה מן הטמא, ולא גסה מן הדקה ולא דקה מן הגסה, ולא בהמה מן חיה ולא חיה מן בהמה, חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו שהיו אומרים חיה מתעברת מבהמה.

ולד טריפה – לרבי אליעזר לא יקרב לגבי מזבח, שזה וזה גורם אסור. ולרבי יהושע יקרב, שזה וזה גורם מותר.

דף ז' ע"ב 

מי רגלים של חמור – לרב ששת אסור. ללשון ראשון לפי שמין הטמא הוא, שדומה לחלב. וללשון שני לפי שהיו בתוך הטמא ובאות מן הטמא, ואע"פ שלא מתמצה מגופן. וסובר כרבי יעקב שצריך ריבוי מיוחד להתיר את הדבש, אע"פ שאינו מתמצה מגופן של דבורים.

מי רגלים של סוסים וגמלים – ללשון ראשון מותרים, שאינם עכורים ואין דומים לחלב. וללשון שני לא היה נדון אם אסורים או מותרים, שאין דרך בני אדם לשתותן, אבל מי רגלים של חמור שותין לפי שהוא טוב לירקון.

מפני מה אמרו דבש דבורים מותר – לת"ק מפני שמכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן, ולרבי יעקב שנאמר 'אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף', זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, ולומר ששרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, וזה דבש דבורים.

דבש הגזין והצירעין – לרבי יעקב אסור, שלא נתרבה אלא דבש דבורים שאין לו שם לווי. וי"א שמותר באכילה.

דבר גזין וצירעין – לסובר שהוא מותר באכילה – הוא טהור מלקבל טומאת אוכלים עד שיחשוב עליו – שסתמו אינו עומד לאכילה. אבל דבש דבורים, מטמא בכוורתו טומאת אוכלין שלא במחשבה.

ביצי זכר שהיחמורה מוציאה מרחמה – מותר, שהוא זרע של איל שנקרש.

עור הבא כנגד פניו של חמור – והוא כעין שליא שהחמור נולד בו – טהור מלטמא במגע ובמשא, ש'פירשא בעלמא הוא'. וכן עור הבא כנגד פניו של אדם, בין הוא חי ואמו חיה, בין הוא מת ואמו מתה, טהור, שאינו מן הולד ולא מן האם, אלא פירשא בעלמא.

דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה – לרב ששת דווקא שמצאו דרך הריעי, ולרב פפא כשמצאו דרך בית הבליעה, ולרב נחמן כשמצאו שלם שנגמרה כל צורתו וגדול הוא. שבאופנים אלו לא יתכן שהדג הנבלע נתעכל, והטהור שנמצא אחד הוא שהשריצו הטמא, שאם כן היה נמצא ברחם, ולא היה שלם וגדול. ולרב אשי כל דג טהור שנמצא בתוך הטמא מותר, ואין חוששין שהטמא השריצו, שרוב דגים במינן משריצין, ואע"פ שלא בלע בפנינו אנו תולין שבלעו.

טהור שבלע דג טמא – אסור באכילה, לפי שאינו גידולו.

*************

יום חמישי כ' ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף ח'

דף ח' ע"א 

דג טמא – משריץ בגופו את עוברו כמו בהמה וחיה. דג טהור – מטיל ביצים, ויושב עליהן ומחממן עד שיוציאם מן הקליפה כעופות. כל המוליד מניק, וכל המטיל ביצים מלקט פירורים ומפרנס את בניו, חוץ מעטלף שאף על פי שמטיל ביצים מניק.

הדולפנין – שחציין צורת אדם וחציין דג – פרין ורבין מבני אדם.

אווז ואווז בר כלאים זה בזה – שזה ביציו מבחוץ וזה מבפנים.

כל שזכרותו מבחוץ מוליד, מבפנים מטיל ביצים. כל שתשמישו ביום יולד ביום – כגון תרנגול. כל שתשמישו בלילה יולד בלילה – כגון עטלף. כל שתשמישו בין ביום בין בלילה יולד בין ביום בין בלילה, כגון אדם וכל הדומה לו.

בדק בקינה של תרנגולין מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים קודם היום ומצא בה ביצה – מותרת באכילה ביום טוב, ואע"פ שבדק יפה, מאחר שתרנגולת אינה יולדת בלילה, אנו תולין שיצתה רובה מערב יום טוב וחזרה.

כל שתשמישו ועיבורו שוה – יולדים ומגדלים זה מזה. הכל משמשין פנים כנגד עורף חוץ משלשה שמשמשין פנים כנגד פנים: דג ואדם ונחש, הואיל ודיברה עמהם שכינה. וגמל משמש אחור כנגד אחור.

תרנגולת לאחר שנתעברה מן התרנגול שוהה ביצתה ליגמר עד כ"א יום – וכנגדה באילן לוז. כלב לחמשים יום וכנגדו באילן תאינה, חתול לחמשים ושנים יום וכנגדו באילן תות, חזיר לששים יום כנגדו באילן תפוח, שועל וכל מיני שרצים ששה חדשים וכנגדם באילן תבואה, בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים וכנגדן באילן גפן, בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש וכנגדו באילן דקל, טהורה לתשעה חדשים וכנגדה באילן זית, הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והפיל והקוף והקיפוף לשלש שנים וכנגדן באילן בנות שוח, אפעה לשבעים שנה וכנגדו באילן חרוב. חרוב זה משעת נטיעתו עד שעת גמר פירותיו שבעים שנה, וימי עיבורו משעת הפרח עד שעת גמר פירות שלש שנים.

דף ח' ע"ב 

נחש מתעבר לשבע שנים – ולא מצינו לו חבר, ויש אומרים מוכססים. שנאמר 'ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה' כשם שנתקללה הבהמה מחיה אחד לשבעה, שהחמור מתעבר בי"ב חודש וחתול בנ"ב יום, כך נתקלל הוא מבהמה (מחמור) אחת לשבע. ואנו תולים קללתו בחמור ולא בבהמה אחרת, לפי שנאמר 'מכל הבהמה' ומשמע מבהמה המקוללת ביותר. או משום שלשם קללה נאמר, לכך אנו דורשים את הקללה החמורה ביותר.

*************