לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ו ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף י"ד

דף י"ד ע"א 

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן – אין בהם אלא קדושת דמים. לפיכך, אם נפדו הן כחולין גמורים וחייבין בבכורה אם ילדו בכור, ובמתנות, ויוצאין לחולין להגזז ולהעבד, וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ אפילו קודם פדיונן פטור (אפילו במום קל שבקדשים גמורים חייב כששוחטן בחוץ), ואין עושין תמורה, ואם מתו יפדו (אע"פ שאין פודין קדשים להאכילם לכלבים, וגם א"צ העמדה והערכה). חוץ מבכור ומעשר שאע"פ שקדם מומן להקדשן חלה עליהם קדושה גמורה, אלא שאין כשרים ליקרב.

כל שקדם הקדשן את מומן או מום עובר קודם להקדשן ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע – ונפדו, פטורין מן הבכורה ומן המתנות, ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד, וולדן וחלבן אסור, והשוחטן בחוץ קודם פדיונן חייב (בדוקין בעין וכמ"ד אם עלו לא ירדו נמצא שראויים לפתח אהל מועד), ועושין תמורה, ואם מתו יקברו (שצריכים העמדה והערכה).

קדשים שמומן קדם להקדישן שלא נפדו – פטורים מבכורה ומתנות, לשיטת התנא במשנתינו, שסובר קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות. ואסורים בגיזה ועבודה, גם אם נאמר שקדשי בדק הבית אינן אסורים, שגזרו חכמים עליהם לפי שהן קדושת דמים למזבח ומתחלפין בקדושת הגוף.

לרבי אליעזר קדשי בדק הבית אסורין בגיזה ועבודה.

ולדות של קדשים שקדם מומן להקדישן – אם נתעברו וילדו לאחר פדיון, חולין גמורים הן. נתעברו לפני פדיונן ונולדו לאחר פדיון – מותרים. נתעברו וילדו לפני פדיון – אסורים בלא פדיה, אבל אינן קריבין שמכח קדושה דחויה באו, שאמם לא הוקדשה למזבח. ונפדין תמימין, שלא יהא טפל חמור מן העיקר.

דף י"ד ע"ב 

הקדיש זכר לדמים – קדוש קדושת הגוף והוא עצמו יקרב עולה.

הזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות – עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תזבח לה' אלקיך שור ושה', אם אינו ענין לבמה גדולה, שכבר נאמר 'עורת או שבור' וגו', תנהו ענין לבמת יחיד.

בכור, אע"פ שהוא קדוש כשהוא בעל מום, אינו קרב בעל מום – שנאמר 'פסח או עור לא תזבחנו'. וכן מעשר, אע"פ שקדוש במומו, שנאמר 'לא יבקר בין טוב לרע', אינו קרב במומו, שלמדים 'העברה העברה' מבכור. וכן תמורת קדשים, אע"פ שקדושה כשהיא בעלת מום, שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב', אינה קריבה כשהיא בעל מום, שנאמר 'והיה הוא ותמורתו', מקיש תמורתו לו, מה הוא בעל מום לא אף תמורתו בעל מום לא. וכן ולדות קדשים, אע"פ שקדושין כשהן בעלי מומין אגב אמן, אינן קרבין, שנאמר 'רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך', רק קדשיך אלו התמורות, אשר יהיו לך אלו הוולדות, ונדריך, הקישן הכתוב לנדר, מה נדר בעל מום לא כך גם הם בעל מום לא.

קדשים שקדם מומן להקדשן אין עושין תמורה – שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב', אם רע בטוב לא ימיר ק"ו שלא ימיר טוב ברע, אלא טוב מעיקרו עושה תמורה, רע מעיקרו אין עושה תמורה.

חכמים ורבי שמעון נחלקו בדין העמדה והערכה – לרבי שמעון קדשי בדק הבית אם מתו יפדו, שאין צריכים העמדה והערכה, וקדשי מזבח אם מתו יקברו, שצריכים העמדה והערכה. לשיטת חכמים נחלקו אמוראים: לרבי יוחנן בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח אם מתו יקברו, שכולן צריכים העמדה והערכה. ולריש לקיש קדשי בדק הבית בכלל העמדה והערכה, וקדשי מזבח אין צריכים העמדה והערכה.

בעל מום מעיקרו שמת – לרבי שמעון וחכמים הוא נפדה, שנאמר והעריך הכהן 'אותה', למעט בעל מום מעיקרו. ולתנא דבי לוי הכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו בעל מום מעיקרו, ואפילו חיה ואפילו עוף.

משנתינו שבעל מום מעיקרו שמת יפדה, ואם קדם הקדישו למומו ומת יקבר – לרבי יוחנן כר"ש וחכמים היא, שלדברי שניהם בעל מום מעיקרו א"צ העמדה והערכה, וקדשי מזבח צריך העמדה והערכה. ולריש לקיש רבי שמעון היא, אבל לחכמים מי שקדם הקדישו ומת יפדה, שקדשי מזבח אין צריכים העמדה והערכה.

*************

יום חמישי כ"ז ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף ט"ו

דף ט"ו ע"א 

קדשים שקדם הקדשן את מומן פטורין מבכור וממתנות – שנאמר 'אך כאשר יאכל את הצבי', מה צבי פטור מן הבכורה אף פסולי המוקדשין, אוציא בכורה שאין שוה בכל ולא אוציא מתנות ששוות בכל, תלמוד לומר איל, מה איל פטור מבכורה ומתנות אף פסולי המוקדשין.

חלב פסולי המוקדשין אסור, אע"פ שהוקש לצבי ואיל – י"א שנאמר 'אך' חלק, וי"א שנאמר 'רק את דמו לא תאכל', ולדם אין צריך שגם דם של צבי ואיל אסור, אלא לאסור את חלבו.

פסולי המוקדשין אותו ואת בנו נוהג בהן אע"פ שהוקש לצבי ואיל – שנאמר 'אך' ולא אותו ואת בנו.

פסולי המוקדשין אסורין בגיזה, וחַלָבָן אסור – י"א שנאמר 'תזבח' ולא גיזה, 'בשר' ולא חלב. ולשיטה זו אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, שתיבת 'ואכלת' מיותרת למעט ולא לכלביך. וי"א שלמדים איסור גיזה וחלב מ'תזבח ואכלת', אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך. ולדבריהם פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ש'ואכלת'אינו מיותר.

דף ט"ו ע"ב 

דין וולדן של פסולי המוקדשין (שקדם הקדישן למומן): אם נתעברו ולידו לאחר פדיונן, מותרין כוולד צבי ואיל.

נתעברו קודם פדיונן ונולדו לאחר פדיונן – אסורין. ולא פקעה קדושת העובר ע"י פדיון אמו, גזירה שמא יגדל מהן עדרים עדרים. (ע"פ רש"י בפירוש השלישי שהוא עיקר). ומה תהא עליהן? לרב הונא כונסן לכיפה והן מתים, שאי אפשר להקריבם שמכח קדושה דחויה באו, ולא לפדותן שאין כח בקדושתן לתפוס פדיונם. ולרבי חנינא סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם אותו זבח, וחלה עליהם קדושה לעצמן, וממתין עד שיוממו ופודן. ואין יכול להתפיסם אלא לאותו זבח של אמו ולא לכל זבח שירצה, שלמדים 'בשעריך בשעריך' מבכור שנאמר בו 'לא יקדיש איש אותו'.

נתעברו וילדו קודם פדיונן – הרי הן קדושים, שנתרבו ולד בעלי מומין. י"א שקדושין ליקרב על המזבח, וי"א שצריכים רעיה.

נאמר בשלמים 'זכר' לרבות ולד שלמים שהוא קדוש, ו'נקבה' לרבות את התמורה. ואין לי אלא ולד תמימין ותמורת תמימים, ולדי בעלי מומין ותמורת בעלי מומין מנין, כשהוא אומר 'אם' זכר לרבות ולד בעלי מומין, 'אם' נקבה לרבות תמורת בעלי מומין.

קדשים שקדם מום קבוע להקדישן – ונפדו, חייבין בבכורה ובמתנות. הגוזז והעובד בהן, בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן אינו סופג את הארבעים, ש'לא תגוז' נאמר רק על קדשים גמורים, ואלו אסורים קודם פדיה רק משום נהנה מן ההקדש, אבל אין לוקין על זה. ואין עושין תמורה בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן. לפני פדיונן מועלין בהן, ולאחר פדיונן אין מועלין בהן. וולדותיהן חולין אפילו נתעברו קודם פדיונן ונולדו לאחר פדיונן, ונפדין תמימים אם נתעברו וילדו קודם פדיונן, ומתפיסן לכל זבח שירצה. כללו של דבר הרי הן כחולין לכל דבריהם, לרבות שאם שחטן בחוץ פטור, ואין לך בהם אלא מצות עלוי בלבד, שמעלין אותם בדמים.

אבל קדשים שקדם הקדישן את מומן, או מום עובר להקדישן ולאחר מכאן נולד מום קבוע – ונפדו, פטורין מבכורה ומתנות, הגוזז והעובד בהן בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן סופג את הארבעים, ועושין תמורה בין לפני פדיונן בין לאחר פדיונן, לפני פדיונן מועלין בהן ולאחר פדיונן אין מועלין בהן, וולדותיהן קודש, ואין ניפדין תמימין, ואין מתפיסן לכל זבח שירצה. (ולרב הונא גם בעלי מומין אין נפדין, וגם לאותו זבח אין מתפיסן, אלא כנסו לכיפה). כללו של דבר הרי הן כהקדש לכל דבריהם לרבות חַלָבוֹ שהוא אסור, ואין לך בהן אלא היתר אכילה בלבד.

*************