לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

 יום רביעי כ"ז כסלו תשע"ט

מסכת חולין דף ח'

דף ח' ע"א 

ליבן סכין ושחט בה – שחיטתו כשרה, שחידודה קודם לליבונה. ואינו נטרף מחמת צדדי הסכין, שבית השחיטה מירווח רווח.

שחין ומכוה – מטמאין בשבוע אחד בשני סימנין, בשער לבן ובפסיון. ולמה חלקן הכתוב, לומר שאין מצטרפין זה עם זה לשיעור נגע, שאם עלה בו חצי גריס שחין, וחצי גריס מכוה אצלה, אין מצטרפין.

איזהו שחין ואיזהו מכוה – לקה בעץ באבן בגפת בחמי טבריא ובכל דבר שלא בא מחמת האור, לרבות אבר מעיקרו, זהו שחין. ואיזהו מכוה, נכוה בגחלת ברמץ בסיד רותח בגפסית רותח ובכל דבר הבא מחמת האור, לרבות חמי האור, זו היא מכוה.

אם שחין קודם למכוה – ביטל מכוה את השחין. ואם מכוה קודמת לשחין, ביטל שחין את המכוה.

היה בו מתחילה חצי גריס שחין, וליבן שפוד והכה בו, ויצא בו חצי גריס אחר – אם לא הכהו בכח אלא דקרו, הרי זה מכוה, שחידודה קודם לליבונה וביטל מכוה את השחין, ואינו מצטרף לחצי השחין הראשון. ואם היה מחמת הכאה, נסתפקו בגמרא אם ההכאה קודמת וביטל מכוה את השחין, או שההבל קודם וביטל שחין את המכוה, ומצטרף לחצי השחין.

סכין של ע"ז – מותר לשחוט בה, שמקלקל הוא ואין זו הנאה, שבחייה היו דמיה מרובין מלאחר שחיטה, ואם מסוכנת היא אסור. ואסור לחתוך בה בשר – שמתקן הוא. ואם נתחים טובים הן, כגון ירך וכתף וחזה שעומדים לשלחן דורון לאדם חשוב, מותר, מפני שמפסידן.

וכל זה בחדשה שלא חתך בה נבלות עדיין, אלא שחתך בה עצים לע"ז, או שהיתה ישנה וליבנה באור, אבל סכין ישנה שחתך בה נבילות ולא ליבנה באור, אסור לשחוט בה משום שמנונית של איסור שנבלעו בה.

משמשי ע"ז אינן אסורין עד שיעבדו.

דף ח' ע"ב 

השוחט בסכין של גויים – לרב קולף בית השחיטה מפני שבלעה שמנונית הסכין, ולרבה בר בר חנה מדיח. י"א שלדברי הכל בית השחיטה רותח, ולרבה בר בר חנה אין צריך לקלוף כי 'איידי דטרידי סימנין לאפוקי דם לא בלעי'. וי"א שלדברי הכל בית השחיטה צונן, ולרב קולף כי 'אגב דוחקא דסכינא בלע'.

סכין ששחט בה טריפה – י"א שצריך להגעילה בחמין. וי"א אפילו בצונן, והלכה כדבריו. ואם מקנחו בחתיכת בגד בלויה אין צריך אפילו צונן.

בשחיטה של היתר לא נבלע בסכין אבר מן החי – אפילו לסובר בסכין של טריפה שצריך להגעילה בחמין, שהיא מתחממת רק בגמר שחיטה בשעה שכבר מותרת.

הטבח צריך שלשה סכינין: אחת ששוחט בה, ואחד שמחתך בה בשר, ואחד שמחתך בה חלבים. ולא די בסכין אחד ויחתוך בה בשר תחילה ולאחר מכן יחתוך חלבים, שמא יחתוך חלבים תחילה, אבל עתה אין חוששים שיחליף, שיכירנה ע"י סימן.

הטבח צריך שני כלים של מים: אחד שמדיח בו בשר, ואחד שמדיח בו חלבים. ולא די בכלי אחד וידיח בו בשר תחילה, שמא ידיח חלבים תחילה, אבל כשיש לו שני כלים לא יבוא להחליף, שיכירנו ע"י סימן.

לא יכפה אדם כסלים על גבי בשר – שהחלב מוטל על הבשר ומתחמם וזב על הבשר. אבל כשהן מונחים על הדף כדרכן והחלב למעלה, אין הכסלים בולע מהחלב הדבוק בהם,  שהקרום מפסיק, אבל הקרום העליון שעל החלב אינו מפסיק בין הבשר לחֵלֶב, שמתפורר במשמוש ידים של הטבח.

*************

יום חמישי כ"ח כסלו תשע"ט

מסכת חולין דף ט'

דף ט' ע"א 

תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים: כתב, שחיטה, ומילה. י"א שגם קשר של תפילין, וברכת חתנים, וציצית. וי"א שאלו מצויים תדיר והכל בקיאין בהם.

כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו. ואלו הן הלכות שחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה, ועיקור. ואפילו אם שחט לפנינו ב' וג' פעמים כהוגן, מאחר שלא למד, פעמים ששוהה או דורס ולא ידע.

שיעור שהיה כדי כדי ביקור טבח חכם, כלומר כשיעור בדיקת הסכין.

הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה. ואם לא בדק – י"א שהיא נבלה ומטמאה במשא, שהבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, וכיון שלא נודע שנשחטה מתה היא ומטמאה במשא. וי"א שהיא טרפה ואסורה באכילה, שבחזקת איסור היתה ולא בחזקת טומאה.

בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה. נשחטה,  בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה, ואפילו אם נולד בה ריעותא של ספק טריפות, ספק קודם שחיטה ספק לאחריה, כגון שבא זאב ונטל בני מעיים והחזירם כשהם נקובים, מעמידים אותה בחזקת היתר, ואין חוששין שמא במקום נקב נקב.

דף ט' ע"ב 

ראה צפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיחים – חוששין שמא במקום נקב של נחש נקב ואסור משום סכנה – ואע"פ שלענין איסור אין חוששין שבמקום נקב נקב, אין מדמין איסור לסכנה, ש'חמירא סכנתא מאיסורא'.

ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור – שלמדים מסוטה, מה סוטה ברשות היחיד וספיקו טמא, כך גם בכל ספק טומאה שאינו טמא אלא ברשות היחיד. ודוקא אם היה הספק בדבר שיש בו דעת לישאל, כסוטה שיש בה דעת לישאל אם נטמאה אם לא, אבל אם היה הספק בדבר שאין בו דעת לישאל, כגון שרץ בפי חולדה, וחולדה מהלכת על גבי ככרות של תרומה, ויש ספק אם נגע או לא, ספיקו טהור

ספק מים מגולין – אסורים.

כל השרצים ששתו ממי חטאת – אין פוסלים המים, חוץ מחולדה, מפני שהיא חוזרת ומקיאה לתוך המים ממה שכבר היה בפיה [ונפסלו המים במלאכה, או משום שאינן 'מים חיים']. לרבן גמליאל – גם נחש מקיא ופוסל.

צלוחית שמלאוה מים חיים למי חטאת, והניחה מגולה, ובא ומצאה מכוסה – טמאה. שאני אומר, אדם טמא נכנס לשם וכיסה. הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה – אם אינה באויר ויכולה חולדה לשתות ממנה, או נחש לדברי רבן גמליאל שמדמהו לחולדה, או שירד בה טל בלילה, פסולה, אך אין טמאה לטמא אחרים, שאין חוששין שמא אדם טמא גילה אותה וטימאה כמו שחוששין בהניחה מגולה ומצאה מכוסה – שדרכן של שרצים לגלות, ואף שגם אדם דרכו לגלות, הולכין אחר רוב שהוא אנשים טהורים ושרצים. אבל ברישא שאין דרכן של שרצים לכסות, ואין לתלות אלא באדם, וטמאין וטהורים שכיחי – חוששין לאדם טמא. מצאה כמה שהניחה – אין חוששין לא לטומאה ולא לפסול.

בגמרא דייקו מדין צלוחית ד'חמירא סכנתא מאיסורא' – שהרי במים מגולים האסורים מחמת סכנה החמירו בספק, ובאיסור מי חטאת הקילו. (ב' פירושים ברש"י: א. הלכו אחר רוב במכוסה ומצאה מגולה. ב. הניחה כמו שהיא אף אינה פסולה).

*************