לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ד' סיון תשע"ט

מסכת בכורות דף נ"א

דף נ"א ע"א 

אונס ומוציא שם רע משלם שקלים צוריים אע"פ שלא נאמר בהן שקלים – שלמדים כסף קצוב מכסף קצוב האמור אצל פדיון הבן ושלשים של עבד ומפתה שנאמר בהן שקלים.

בני העיר ששולחין שקליהם לירושלים, מצרפין אותו ולוקחין מהן דרבונות – והן זהובים טבועים, אבל לא זהב שאינו טבוע, ולא שאר שוה כסף, שמא יזול ונמצא הקדש מפסיד. מעשר שני אינו נפדה אלא בכסף טבוע ולא בשוה כסף – שנאמר 'וצרת הכסף', דבר שיש עליו צורה. וכן עולת ראיה אינה נקנית אלא בשתי מעות כסף טבועות.

כתב לכהן שהוא חייב ליתן חמשה סלעים – חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. לפיכך אם רצה הכהן להחזירם לו במתנה רשאי. המפריש פדיון בנו ואבד, חייב באחריותו, שנאמר 'יהיה לך' ו'פדה תפדה', כשיהיה לך (לאהרן) הפדיון אז יהיה פדוי.

לשיטת חכמים אין פודין בכור אדם בעבדים בשטרות ובקרקעות. שנאמר 'ופדויו מבן חדש' כלל, 'בערכך כסף חמשת שקלים' פרט, 'תפדה' חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאין מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שמטלטלין אין גופן ממון. ולרבי פודין בכל חוץ מן השטרות, שדורש ריבוי מיעוט וריבוי, ריבה הכל ולא מיעט אלא שטרות.

אע"פ שבכל מקום דורש רבי כלל ופרט ולא מיעוט וריבוי, כשהכללות סמוכין זה לזה דורש אותם בריבוי מיעוט וריבוי. וחכמים סוברים שכל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכים זה לזה, הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט.

לשיטת רבי אין רציעה של עבד עברי אלא בשל מתכת כמו מרצע – שנאמר 'ולקחת' כלל, 'מרצע' פרט, 'ונתת באזנו' חזר וכלל, מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת. לרבי יוסי בר יהודה רוצעין גם בסול בסירא במחט במקדח ובמכתב ובכל דבר הנקח ביד, שדורש ריבוי מיעוט וריבוי ריבה הכל, ולא מיעט אלא סם.

אין פודין הקדשות בקרקעות ועבדים ושטרות.

דף נ"א ע"ב 

כתב לכהן שהוא חייב לו חמשה סלעים – לשיטת חכמים, דבר תורה בנו פדוי לכשיתן, ומדרבנן אינו פדוי כלל, גזירה שמא יאמרו פודין בשטר. ולרבי יוסי ברבי יהודה בנו פדוי לכשיתן. והלכה כחכמים.

נתן דמי הפדיון לעשרה כהנים בבת אחת, שהניח לפני כולן חמש סלעים והלך לו – יצא. נתנו לכהן אחד בזה אחר זה, יצא. נטלו הכהן והחזירו לו, יצא. וכך היה מנהגו של רבי טרפון שהיה נוטל ומחזיר, וכששמעו חכמים בדבר אמרו קיים זה אף הלכה זו. רבי חנינא היה רגיל ליטול דמי פדיון ולהחזיר, פעם אחת נתן לו אחד חמש סלעים והיה מהלך ובא לפניו כדי שיראנו ויחזיר לו, אמר לו לא נתת נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך, ודבר רע עשית, לפיכך אין בנך פדוי. (אם אחזירם לך. וי"מ אפילו אם לא יחזיר).

מת הבן לאחר שלשים יום – אף על פי שעדיין לא נתן האב דמי פדיונו, יתן, שלמדים 'ערך ערך' מערכין שיורשים חייבים. וי"א שנאמר 'וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם', מה להלן יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין.

*************

שבת קודש ה' סיון תשע"ט

מסכת בכורות דף נ"ב

דף נ"ב ע"א 

הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. שנאמר 'ולו משפט הבכורה', משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. ואינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה קודם שחלקו, ולא בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו וראויין היו ליפול לו בירושה ונפלו לבנים לאחר זמן, שנאמר 'בכל אשר ימצא לו'.

האשה אינה נוטלת בכתובתה לא בשבח ולא בראוי – ואע"פ שבעל חוב גובה את השבח, מקולי כתובה שנו כאן. וכן הבנות במזונותיהן אינן נוטלות בשבח ולא בראוי, שתנאי כתובה ככתובה.

המיבם את אשת אחיו שנוטל את חלקו, אינו נוטל בשבח ולא בראוי, שהתורה קראתו 'בכור'. לאביי אין נוטל בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום, אבל ממה ששבחו בין יבום לחלוקה נוטל, שנאמר 'יקום על שם אחיו המת' והרי קם. ולרבא אינו נוטל גם ממה ששבחו בין יבום לחלוקה, שדינו כבכור שאין לו קודם חלוקה.

וכולם אין נוטלים אפילו בשבח הבא ממילא, כגון שחת ונעשו שיבלים, סמדר ונעשו תמרים. ואפילו בנכסים שבוודאי ראוי ליפול להם כשימות, כגון נכסי אבי אביהם.

דף נ"ב ע"ב 

תנאים נחלקו בדין מתנה, חלק בכור, ירושת הבעל, וירושת היבם, אם חוזרין ביובל או לא:

לשיטת רבי מאיר כולן אינן חוזרין ביובל – שהתורה אמרה על 'מכר' שחוזר ולא על מתנה וירושה – וחלק הבכורה נקרא מתנה, שנאמר 'לתת' לו פי שנים. והיורש את אשתו נקרא ירושה, שירושת הבעל דאורייתא. והמייבם את אשת אחיו, לפי שנקרא בכור.

לשיטת חכמים – המתנה כמכר ויוצאה ביובל, שנאמר 'תשובו' לרבות את המתנה. וכל השאר אינן חוזרין, שירושה אינה חוזרת. וחלק בכורה גם נקראת ירושה, שנאמר לתת לו 'פי שנים', מקיש חלק בכורה לחלק פשוט, מה חלק פשוט ירושה אף חלק בכורה ירושה.

לרבי אלעזר כולם חוזרין ביובל – שסובר כחכמים ש'תשובו' בא לרבות את המתנה, וכולן חשובים מתנה, חלק הבכור שנאמר 'לתת' לו, ירושת הבעל לפי שהוא מדרבנן, והמייבם את אשתו לפי שנקרא בכור.

גם לרבי מאיר וחכמים שחלק בכורה אינה חוזרת ביובל, היינו שאין חוזרת לבטלה, אבל האחים מחזירים זה לזה וחוזרין וחולקים – לרבי יוחנן הסובר שאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל. ולרבי אלעזר שחלק בכורה חוזרת ביובל, היינו שחוזרת לבטלה ומאבד חלק בכורתו.

לרבי יוחנן בן ברוקה – ירושת הבעל דאורייתא ואינה חוזרת ביובל. ואם הורישתו אשתו בית הקברות, יחזיר משום פגם משפחה, ויטול את הדמים, וינכה דמי קבר אשתו שהוא חייב בקבורתה.

המוכר קברו, ודרך קברו, מקום מעמדו, ובית הספדו – באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו משום פגם משפחה.

הדרן עלך יש בכור

פרק תשיעי – מעשר בהמה

*************