לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף כ"ו

דף כ"ו ע"א 

הגיע יובל ולא נגאלה – נחלקו תנאים בדבר:

א. לרבי יהודה – הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין להקדש את דמיה. שלמד 'קודש קודש' ממקדיש בית (ששניהם קדשי בדק הבית), מה להלן בדמים אף כאן בדמים.

ב. לרבי שמעון – הכהנים נכנסין ולא נותנין, שלמד 'קודש קודש' מכבשי עצרת (ששניהם מתנה לכהנים), מה להלן בחנם אף כאן בחנם.

ג. לרבי אליעזר – לא נכנסין ולא נותנין, אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני, הגיע היובל השני ולא נגאלה, נקראת רטושי רטושין עד היובל השלישי, לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר, וכשיגיע יובל לאחר מכן תצא לכהנים. וטעמו – למסקנא – שנאמר 'והיה השדה בצאתו ביובל', ומשמע כשתצא מיד הגואל אותה כדין שדה אדם הקונה קרקע שיוצאה ביובל, אז תהיה לכהנים, אבל ביציאתו מיד הקדש לא.

מי שהקדיש שדה אחוזה, וגאלה אחר, ויצאתה מידו לכהנים ביובל, והקדישה כהן ביובל שני, ובאו בעלים לפדותה מיד גזבר – הרי היא נגאלת ותהא לפניו כשדה מקנה, שנאמר 'עוד', לכמות שהיתה אינה נגאלת אבל נגאלת שתהא לפניו כשדה מקנה, וביובל תצא לכהנים.

ואם מכרה הכהן, והקדישה לוקח, וגאלה אחר – חוזרת ביובל לכהן שממנה קנאה המקדיש, ולא לבעלים הראשונים, שנאמר 'לאשר קנהו'.

דף כ"ו ע"ב 

לשיטת רבי אליעזר ששדה הקדש שלא נגאלה אינה יוצאת לכהנים ביובל עד שיבוא אחר ויגאלנה, נחלקו שני לשונות בגמרא מה הדין אם הבעלים גאלה ביובל שני: ללשון ראשון – בעלים ביובל שני דינו כאחר, ויוצאת לכהנים ביובל שני. וללשון שני – דינו כמו ביובל ראשון, ואינה יוצאה לכהנים ביובל שני.

הלוקח שדה מאביו, ומת אביו ואח"כ הקדישה – הרי היא כשדה אחוזה, שהרי כבר ירשה קודם שהקדישה, לפיכך אם בא לפדותה פודה בית כור בחמשים סלעים כשדה אחוזה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל.

הקדישה ואח"כ מת אביו – לרבי מאיר הרי היא כשדה מקנה, שהולכים אחר שעה שהקדישה, ולפיכך אם בא לפדותה פודה בשווייה כדין שדה מקנה, ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר, חוזרת לו ביובל שהרי בשעה שהקדישה לא היה גופה שלו, שעתידה היא לחזור לאביו ביובל כדין שאר מכירות, וכשאר מקדיש שדה מקנה הוא שהגואלה מיד גזבר מחזירה ביובל לאשר לו אחוזת הארץ והיינו אביו, וזה יורש את כח אביו. ולרבי יהודה ורבי שמעון היא לפניו כשדה אחוזה, שנאמר אם את שדה מקנתו 'אשר לא משדה אחוזתו', ולא נאמר 'אשר לא שדה אחוזתו', לדרוש שדוקא שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה, יצתה זו שראויה להיות שדה אחוזה. ורבי מאיר דורש הכתוב כפשוטו, שכל שאינה שדה אחוזה חשוב כשדה מקנה.

שדה מקנה אינה יוצאה לכהנים ביובל – שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו.

*************

שבת קודש י' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף כ"ז

דף כ"ז ע"א 

כהנים ולוים מקדישין את ערי מגרשיהם לעולם, ואפילו בשנת היובל עצמה (גם לשמואל שישראל שהקדיש ביובל עצמה אינה קדושה), וגואלין לעולם בין לפני היובל בין לאחר היובל.

הדרן עלך אין מקדישין

פרק שמיני – המקדיש שדהו

המקדיש שדהו בזמן שאין היובל נוהג – אומר גזבר למקדיש פתח אתה ראשון בכמה אתה רוצה לפדותה, מפני ריוח של הקדש, לפי שחביבה עליו מוסיף ופודה יותר משאר אדם, ועוד שמצות גאולה באדון היא, ועוד שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין. (ובזמן שיובל נוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה, שהרי דמיה קצובין בית כור בנ' סלע, אבל כשאין יובל נוהג נפדית בשוייה).

י"א שמה ששנינו ש'אומרים' לבעלים לפתוח ראשון היינו 'כופין', וי"א שמתחילה אומרים לו, ואם אינו רוצה כופין אותו.

פודין את ההקדש בכסף ובשוה כסף. לתנא קמא אין פודין אלא אם יש בחומשו שוה פרוטה, ולרבי יוסי פודין אפילו אם אין בחומשו שוה פרוטה.

דף כ"ז ע"ב 

אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים, ואחד אומר בעשרים, ואחד אומר בשלשים, ואחד אומר בארבעים, ואחד אומר בחמשים – חזר בו של חמשים, ממשכנין מנכסיו עשר סלעים. חזר בו של ארבעים, ממשכנין מנכסיו עשר, ונמצא ביד גזבר עשרים, ובן שלשים יתן שלשים, נמצא בידו חמשים. חזר בו של שלשים, ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשרים, ממשכנין מנכסיו עד עשר. חזר בו של עשר, מוכרין אותו בשוויו, ונפרעין משל עשר את המותר.

וכל זה כשחזרו בזה אחר זה, שאומר בן חמשים לגזבר כשחזרתי הנחתי לך בן מ', אבל אם חזרו כולן כאחת משלשין ביניהן – שאותן עשר סלעים שיש בין חמשים לארבעים, משלם זה שחזר מחמשים, ועשר סלעים שיש בין ארבעים לשלשים, מתחלק לבן חמשים ובן ארבעים, שכל אחד מהן נותן חמשה, ועשר סלעים שיש בין שלשים לעשרים מתחלק לבן חמשים ובן ארבעים ובן שלשים, שכל אחד נותן מהם שליש, וכן לעולם על זה הדרך.

הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם אומרים בעשרים – הבעלים קודמין, מפני שהם מוסיפין חומש. אמר אחד (לאחר שאמרו הבעלים בעשרים) הרי היא שלי בעשרים ואחת – הבעלים נותנין עשרים ושש, שאין נותנין לזה שאמר כ"א, הואיל ואמרו בעלים עשרים ועולה עם החומש כ"ה, ובעלים יתנו על כרחן אותו סלע שהוסיף זה על הקרן וכ"ה שלהם, אבל על סלע שהוסיף זה לא יוסיפו חומש. אמר השני בכ"ב – הבעלים נותנים כ"ז. אמר בכ"ג – בעלים נותנים כ"ח. אמר בכ"ד – בעלים נותנים כ"ט.

וכל זה כשלא נישום הקדש בשלשה, אבל לאחר שנישום הקדש בשלשה – מוסיף בעל הבית חומש גם על העילוי. ובית שמאי מחמירין להוסיף חומש על העילוי אע"פ שלא נישום.

אמר אחד בכ"ה – אם הבעלים אמרו מתחילה עשרים לבד, אין כופין את הבעלים ליתן שלשים, שבעלים יאמרו שאין הפסד להקדש כיון שהבאתי אחר שנותן במקומי כ"ה, אבל אם בעלים רצו ליתן עשרים סלעים ופרוטה, כופין את הבעלים ליתן שלשים.

אמר אחד בכ"ו – אם רצו הבעלים מתחילה ליתן כחשבון המגיע שלשים ואחד ודינר עם החומש לאחר שנוסיף עילויו של זה, וכגון שאמר בכ"א, שעם החומש הוא כ"ו ודינר, ועם עילויו של זה הוא ל"א ודינר, הבעלים קודמין, כלומר שכופין אותן ליתן ל"א ודינר, שהרי אם היו נותנין לזה שאמר בכ"ו היה הקדש נפסד דינר. אבל אם מתחילה לא אמר בעל הבית אלא בכ', אומר גזבר למוסיף הרי היא שלך.

בעל הבית הפודה מעשר שני שלו מוסיף חומש, ואחר הפודה אין מוסיף חומש. אמר בעה"ב בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר – של סלע ואיסר קודם מפני שמוסיף על הקרן, ואע"פ שבעל הבית היה נותן יותר, שחומש של סלע הוא דינר שיש בו כ"ד איסרין, כיון שהריווח לבעל הבית, שהרי בין קרן בין חומש הכל שלו, והוא יאכל הכל בירושלים, ואין לנו בו אלא מצות פדייה שלא יאכלנו בגבולין בלא פדיון, ועיקר פדייתו בקרן היא, ואע"פ שממעט בדמים לא אכפת לן, שהרי ביתירות דמיו אין נהנה אלא הוא.

*************