לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ג אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף כ"ג

דף כ"ג ע"א

האשה שהביאה חטאת העוף מספק, ועד שלא נמלקה נודע לה שילדה ודאי – תעשינה ודאי, שהרי בא מאותו המין לודאי ולספק.

חתיכה של חולין וחתיכה של הקדש: אכל אחת מהן ואין יודע איזו – לחכמים פטור מאשם תלוי ולר' עקיבא חייב. אכל את השניה – מביא אשם ודאי. אכל אחד את הראשונה ואחר את השניה – לר' עקיבא: כל אחד מביא אשם תלוי. לר' שמעון: שניהם מביאין אשם ודאי אחד בשותפות. לר' יוסי: אין שנים מביאין אשם אחד, אלא או כחכמים שפטורים שניהם או כר' עקיבא.

חתיכת חלב וחתיכת חולין: אכל אחת מהן ואינו יודע איזו – מביא אשם תלוי. אכל את השניה – מביא חטאת. אכל אחד את הראשונה ואחר את השניה – לחכמים: כל אחד מביא אשם תלוי. לר' שמעון: שניהם מביאין חטאת אחת בשותפות. לר' יוסי: אין שנים מביאין חטאת אחת – ומשמע שאשם תלוי מביא כל אחד, והיינו כת"ק – וקמ"ל שת"ק הוא ר' יוסי.

חתיכת חלב וחתיכת קודש: אכל אחת מהן ואינו יודע איזו – מביא אשם תלוי. אכל את השניה – מביא חטאת ואשם ודאי. אכל אחד את הראשונה ואחר את השניה – לחכמים: כל אחד מביא אשם תלוי. לר' שמעון: שניהם מביאין חטאת אחת בשותפות. לר' יוסי: אין שנים מביאין חטאת או אשם אחד.

חתיכת חלב וחתיכת חלב קודש: אכל אחת מהן ואין יודע איזו – לחכמים: מביא חטאת. לר' עקיבא: חטאת ואשם תלוי. אכל את השניה – מביא שני חטאות ואשם ודאי. אכל אחד את הראשונה ואחר את השניה – לחכמים: כל אחד מביא חטאת. לר' עקיבא: כל אחד מביא חטאת ואשם תלוי. לר' שמעון: כל אחד מביא חטאת, ושניהם מביאין אשם בשותפות. לר' יוסי: אין שניהן מביאין אשם אחד.

חתיכת חלב וחתיכת חלב נותר: אכל אחת מהן ואין יודע איזו – מביא חטאת ואשם תלוי. אכל את השניה – מביא ג' חטאות. אכל אחד את הראשונה ואחר את השניה – לחכמים: כל אחד מביא חטאת ואשם תלוי. לר' שמעון: כל אחד מביא חטאת, ושניהן מביאים בשותפות עוד חטאת. לר' יוסי: כל חטאת שהיא באה על חטא אין שנים מביאין אותה.

מה שלא שנינו שמביא גם אשם מעילות ודאי באכל נותר – שבנותר אין שוה פרוטה. ומה ששנינו לעיל ששייך מעילה באכילת נותר היינו בחתיכה גסה וכאן מדובר בדקה, או ששייך בימות הגשמים וכאן מדובר בימות החמה.

דף כ"ג ע"ב

האוכל נבלה ביום הכיפורים – לר' שמעון פטור, משום שאין איסור חל על איסור, ואף איסור חמור על קל.

מה ששנינו שאיסור נותר ואיסור עולים חלים על חלב – היינו כדעת הסוברים בשיטת ר' שמעון שבקדשים איסור חל על איסור, שנאמר באיסור אכילת קדשים בטומאה 'אשר לה" – לרבות האימורין הרי שחל איסור טומאה על איסור עולין ועל איסור חלב. ויש סוברים בדעת ר' שמעון שגם בקדשים אין איסור חל על איסור, ואין פיגול ונותר בעולין.

רבי אומר: 'כל חלב לה" – לרבות אימורי קדשים קלים למעילה, ואף שמעילה איסור מיתה הוא חל על איסור חלב שהוא איסור כרת, ואף שבכל מקום סובר רבי שאין איסור קל חל על איסור חמור – בקדשים חל כיון שגילה הכתוב.

לדעת הסוברים שגם בקדשים אין איסור חל על איסור נדרש 'כל חלב לה" לולדי קדשים – שסוברים שבהוייתן הן קדושים, וחל איסור חלב ואיסור מעילה כאחד.

הדרן עלך דם שחיטה

פרק שישי – המביא אשם

המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא: אם עד שלא נשחט – לרבי מאיר יצא וירעה בעדר כשאר חולין, שמכיון שאינו צריך לו לא הקדישו, ואפילו אם נודע לו שחטא, תצא ותרעה לשיטתו. לחכמים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שמתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו מספק, ואע"פ שנודע לו שלא חטא, וכ"ש אם נודע לו שחטא. ולרבי אליעזר יקרב, שאם אינו בא על חטא זה הרי הוא בא על חטא אחר. (וזהו לרבי אליעזר דאמרו לו (במשנה להלן כה.), אבל לרבי אליעזר עצמו גם בלא חטא יכול להביא בנדבה. להלן כד:).

אם משנשחט נודע לו – ישפך הדם לאמה, והבשר יצא לבית השריפה (שמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו, וה"ז כזבח פסול. להלן כד:). נזרק הדם (והבשר קיים) – יאכל, שהרי גמר כל הכפרה והרי הוא אשם תלוי כשר, שעל הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. ולרבי יוסי אפילו הדם בכוס יזרק והבשר יאכל, שכל העומד ליזרק כזרוק דמי, והרי זה כנודע לו לאחר זריקת דם.

המביא אשם ודאי, ונודע לו שלא חטא: אם עד שלא נשחט – יצא וירעה בעדר כשאר חולין. נודע לו משנשחט – הרי זה יקבר. נודע לו משנזרק הדם – יצא לבית השריפה. (טעם החילוק יבואר להלן כד:).

שור הנסקל שיצא לסקילה ונודע שלא הרג – אם עד שלא נסקל, יצא וירעה בעדר, אם משנסקל, מותר בהנאה.

עגלה ערופה שירדה לעריפה ונמצא ההורג – אם עד שלא נערפה, תצא ותרעה בעדר, אם משנערפה, תקבר במקומה, שעל ספק באה מתחלה, כיפרה ספקה והלכה לה.

 

שבת קודש י"ד אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף כ"ד

דף כ"ד ע"א

המפריש שני אשמות לאחריות ונתכפר באחת מהן – לדברי הכל השני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שלא היה לו להפריש אלא אחד, והפריש שתים שמא יאבד האחד ויתכפר בחבירו, וכיון שגילה דעתו שהיה לבו נוקפו, גמר והקדישו.

שור הנסקל ששנים מעידים שהרג ושנים מעידים שלא הרג – חוששים לאלו שאמרו שהרג (ומספק אסור בהנאה). העידו שנים שהרג, וקודם שנסקל באו שנים אחרים והזימום, או שבא הרוג ברגליו, יצא וירעה בעדר.

אשם תלוי שהוזמו עדיו – שאמרו לו שנים אכלת ספק חלב בשוגג, והפריש אשם תלוי על פיהם, ובאו עדים אחרים והזימום – לרבי אלעזר גם לחכמים יצא וירעה בעדר, שלא אמרו שלבו נוקפו אלא כשהפרישו ע"פ עצמו, אבל כשהפרישו ע"פ העדים לא סמך עליהם, וסבר שמא יבואו אחרים ויזימו אותם. (וכדין מנחת קנאות שנמצאו עדיה זוממין שיוצאת לחולין). ולרבי יוחנן ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה (לחכמים), שמאחר שבא לכפרה, לבו נוקפו וגמר ומקדישו.

מנחת קנאות שנמצאו עדיה זוממין – תצא לחולין. ואין אומרים שלבו נוקפו וגמר והקדישו, לפי שלא בא לכפרה אלא לברר עון.

שור הנסקל שהוזמו עדיו לאחר שנגמר דינו ליסקל – כל המחזיק בו זכה בו, שהפקר הוא משנגמר דינו. ודווקא כשהעידו העדים שנרבע שורו, שסבר עדי אמת הן והפקירו, אבל אם העידו שרבע שורו, הוא בעצמו יודע שלא רבע ואינו מפקירו, וטרח ומביא עדים שיזימו אותם.

עיר הנדחת שהוזמו עדיה, כל המחזיק בה זכה בה – ואע"פ שכל אחד יודע בעצמו שלא חטא, סבר שאחרים חטאו, ומפקיר ממונו.

הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה – לריש לקיש כל המחזיק בה זכה בה, שהיא הפקר.

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו: מתנה זו תיבטל, מבוטלת, אי אפשי בה – לא אמר כלום (ע"פ גירסת רש"י), לפי שהוא לשון להבא, והוא כבר קיבלה. אמר: בטילה היא, אינה מתנה – דבריו קיימין, לפי שלשון עבר הוא, והוא מודה שלא קיבלה לשם מתנה. ולריש לקיש דבריו קיימין היינו שהיא הפקר, וכל המחזיק בה זכה בה, ולא שהיא חוזרת לנותן.

דף כ"ד ע"ב

האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו, אין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה (שאמר כל הלשונות יחד. רש"י) – לא אמר כלום, שלא סילק עצמו אלא מדין ודברים ולא מגופה של שדה.

שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים, והלה שתק מתחילה, ולאחר מכן צווח ואמר אי אפשי בהן, והיה רבו שני כהן – לרשב"ג אין אוכלין בתרומה, שהוכיח סופו על תחילתו שמתחילה לא רצה בהן, ואין דעתו של אדם ליתן אם אין דעתו של מקבל לקבל, וחזרו לנותן והרי הן של יורשיו. ולתנא קמא אוכלין בתרומה, שאין אומרים הוכיח סופו על תחילתו, והרי זה כאילו הפקירן השני, וסובר  המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו, וסובר שמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה.

המביא אשם תלוי, ומשנשחט נודע לו שלא חטא – יצא לבית השריפה אפילו למאן דאמר חולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה, שמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו וה"ז כזבח פסול שדינו בשריפה.

המביא אשם ודאי ונודע לו שלא חטא – י"א שאין חילוק אם נודע לו משנשחט אם נודע לו משנזרק הדם, שלסובר שחולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה יקבר, ולסובר שדינם בשריפה יצא לבית השריפה. ולרב אשי כשנודע לו לאחר זריקה ישרף אע"פ שחולין שנשחטו בעזרה דינן בקבורה, לפי שנראה שאירע בו פסול לאחר זריקה, ויאמרו שקדשים שנפסלו דינן בקבורה.

המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא לאחר שנזרק הדם – הבשר יאכל, שנאמר 'והוא לא ידע ונסלח לו', והרי לא היתה לו ידיעה בשעת סליחה, והיינו בשעת זריקה שהוא עיקר הכפרה.

לרבי יוסי אפילו אם נודע לו כשהדם עדיין בכוס – יזרק והבשר יאכל, שסובר כרבי שמעון שכל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואע"פ שנתגלה למפרע שלא היה עומד ליזרק, סובר רבי יוסי שכלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב.