לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון י"ז תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ע"ז
דף ע"ז – ע"א
המלאך גבריאל אמר לדניאל 'ואני באתי בדבריך' – שלא הכניסוהו לפרגוד אחר שהוציאוהו משם – אלא בשביל שלימד זכות על דניאל.
הקדוש ברוך הוא אמר למיכאל אומתך סרחה, שהיו מראים אחוריהם בדרך גנאי לעבר היכל השם, ואמר 'אני שורף אותם עם הטובים שבהם' (שלא מיחו).
הקדוש ברוך הוא אמר לגבריאל למלאות חפניו גחלי אש ולזרוק על ירושלים, ונטל הגחלים על ידי כרוב, וכיון שגרם שיצטננו הגחלים – הוציאוהו מן הפרגוד והכוהו במקלות של אור.
אלמלא לא נצטננו הגחלים מחמת שעברו מידו של כרוב לידו של גבריאל – לא היה משתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט.
העמידו את דוביאל שר של פרסיים במקום גבריאל, ושימש עשרים ואחד יום, ונתנו לו עשרים ואחד מלכים ונמל, וציוה לכתוב להטיל מיסים על ישראל, וכתבו, ועוד ציוה להטיל מיסים על חכמים, וכתבו, וגבריאל לימד זכות והכניסוהו ורצה ליטול ממנו האיגרת, ומיהר לבולעה, יש אומרים שלא הספיקו לחתום הגזירה, ויש אומרים שחתמו אלא שנמחקה בשעה שבלעה, וכיון שלא נתקיימה החתימה – לכן בפרס יש חכמים שמטילים עליהם מס ויש שאין מטילים עליהם.
בשעה שרצה דוביאל לגזור מס על החכמים עמד גבריאל מאחורי הפרגוד ואמר: שווא לכם משכימי קום… כן יתן לידידו שנה' – אלו נשותיהם של תלמידי חכמים שמנדדות שינה בעולם הזה וזוכות לעולם הבא, ואינו הגון שהחכמים יהיו מסורים בידי האומות, ולא השגיחו עליו.
המשיך גבריאל ואמר: ריבונו של עולם! אם יהיו כל חכמי אומות העולם בכף מאזניים ודניאל איש חמודות בכף שניה לא נמצא מכריע את כולם, וכיון שלימד זכות על ישראל הכניסוהו לפרגוד.
מניעה מרחיצה נקראת עינוי – שנאמר בדברי שלמה המלך לאביתר הכהן: 'וכי התענית בכל אשר התענה אבי', ובדוד נאמר 'כי אמרו העם רעב ועייף וצמא', עייף – היינו מניעת רחיצה – שנאמר 'מים קרים על נפש עייפה', ואין הכוונה לשתיה משלא נאמר 'בנפש עייפה'.
מניעת מנעילת הסנדל נקראת עינוי, שנאמר 'מנעי רגלך מיחף וגרונך מצמאה', 'מנעי רגלך מיחף' – מנעי עצמך מן החטא, כדי שלא יבא רגלך לידי יחוף – בצאתך לגולה [והיוצאים לגולה הולכים בלא מנעלים כלל. תוספת ישנים], 'וגרונך מצמאה' – מנעי לשונך מדברים בטלים כדי שלא יבא גרונך לידי צמאה.
מניעה מתשמיש המטה נקראת עינוי, שנאמר 'אם תענה את בנותי ואם תקח נשים' וגו', אם תענה – להשבית עונתן, 'ואם תקח' – שלא תוסיף לישא עליהם צרות.
דף ע"ז – ע"ב
אסור לרחוץ או לסוך מקצת גופו ככל גופו, ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו, היה חולה או שהיו לו חטטים בראשו – סך כדרכו.
מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק, לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלם שחרית.
ההולך ביום הכיפורים להקביל פני אביו או רבו או מי שגדול ממנו – עובר עד צווארו במים. רב ההולך אל תלמידו – ספק בגמרא, ור' יצחק בר בר חנה רצה לפשוט שמותר, ודחאו רב אשי.
ההולך לשמור פירות, וכן לעבור לשאול שאלה בהלכה – עובר עד צווארו במים בדרך הליכתו, וההולך לשמוע דרשת החכם – מותר גם בחזרתו, כדי שלא להכשילו מלבוא לשנה הבאה. וכשעובר במים לא יוציא ידו משפת חלוקו להגביה שולי חלוקו על זרועו, משום שאין זה דרך מלבוש והרי הוא מטלטל ברשות הרבים.
אסור לעבור בנחל שיצא מבית קדשי הקדשים כשהמים גבוהים ממתניו מפני שמימיו רודפים והולכים מהר, ואפילו בספינה גדולה, ואפילו מלאך המוות אין לו רשות לעבור בתוכו.
מעיין היוצא מקודש הקדשים: בתחילה – דק כקרני חגבים, מפתח היכל – מתרחב כחוט של שתי, מאולם – כחוט של ערב, מפתח העזרה – כפי הפך, מכאן והילך מתגבר והולך, עד מרחק אלף אמה מגיעים המים עד הקרסוליים, ובמרחק עוד אלף אמה מגיעים המים עד הברכיים, ובמרחק עוד אלף אמה מגיעים המים עד המתניים, ונעשה כנחל שוטף שבו טובלים זבים וזבות נדות ויולדות.
***************
יום שני י"ח תמוז תשפ"א
מסכת יומא דף ע"ח
דף ע"ח – ע"א
לרב יוסף נידה צריכה לטבול במים עמוקים שכשעומדת בהם יגיעו עד צווארה, ולומד זאת מהאמור בנחל שיצא מקודש הקדשים שאין ראוי לטבול בו עד שהגיע לפתח בית דוד ששם התגברו המים. ואין הלכה כמותו.
מותר לעבור בשבת בשלולית מים עם מנעליו ברגליו, אבל בסנדל – לכתחילה לא, שאינו יכול להדקו ולקשרו היטב על רגלו, וחוששים שמא יפול מרגלו, ויטלטלו ויכשל באיסור הוצאה מרשות לרשות.
אסור לשבת על טיט ביום הכיפורים – אם הוא לח שטופח על מנת להטפיח – שלחלוח הטיט הוא עונג שקרוב לרחיצה.
מותר לאדם לצנן גופו ביום הכיפורים – על ידי פירות או תינוק, בכוס כסף שמלא כולו במים – אסור לכולי עלמא, שמא ישפכו המים על בשרו. אינו מלא כולו – נחלקו רב פפא ורב אשי, אם מותר, או שחוששים שיחליק הכוס מידו וישפכו עליו המים. בכוס חרס – אסור אפילו חסר, משום שהמים שבתוכו נבלעים בו ונפלטים החוצה.
רבי יהושע בן לוי היה שורה מטפחת במים בערב תשעה באב ויום הכיפורים – לקנח בה פניו ידיו ורגליו למחרת, ונחלקו האם סחטה בערב תשעה באב ולא בערב יום הכיפורים, או להיפך.
זקן היושב בסנהדרין ספק בגמרא אם צריך ליטול רשות מהנשיא להתיר בכורות ביחיד – כדי ליתן גדולה לנשיא. ורבי צדוק בן חלוקה העיד שרבי יוסי בן זימרא נטל רשות אף שהיה זקן היושב בסנהדרין.
כהנים חשודים בהטלת מום בבכורות שלהם, וחשודים להתיר את האסור, ולכן אין נאמנים להעיד על בכור שלהם שנפל בו מום מעצמו, ורבי מאיר סובר שכהן אינו נאמן להעיד על בכור של חבירו – שהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו, ולר' שמעון בן גמליאל נאמן על של חבירו, והלכה כדבריו.
דף ע"ח – ע"ב
מותר לצאת בסנדל של שעם ביום הכיפורים ובתענית ציבור שגזרו על הגשמים, אף שקשה ושומר על הרגליים.
מותר לכרוך סודר על רגליו ולצאת בו, שכל תענוג שאינו מנעל מותר.
קב הקיטע – פירש רבא שהכל מודים שנחשב למנעל, ולכן אסור לצאת בו ביום הכיפורים, אלא שנחלקו האם מותר לצאת בו בשבת – לר' מאיר מותר, ולרבי יוסי אסור, שחושש שמא ישמט מרגלו ויטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים.
תינוקות מותרים באכילה ושתיה רחיצה וסיכה – שהם צורך גידולם, אבל אסורים מדרבנן בנעילת הסנדל – שאינו צורך גידולם.
מי שנועל נעליו בשעת השינה טועם טעם מיתה.
גידולו של תינוק נעשה על ידי רחיצה במים חמים וסיכה בשמן, כשגדל קצת – גידולו על ידי אכילת ביצים בכותח, כשגדל יותר – יקנה לו בזול כלים סדוקים של חרס ויפקירם לו שישברם וימלא תאותו.
המלך והכלה בתוך שלושים יום מנשואיה – לתנא קמא לא ירחצו פניהם, לרבי חנניא בן תרדיון משום ר' אליעזר – מותרים, מלך – שנאמר 'מלך ביפיו תחזינה עיניך', כלה – כדי שלא תתגנה על בעלה.
נעילת הסנדל ליולדת: לתנא קמא – אסור, לרבי חנניא בן תרדיון – מותר, משום צינה.
במקום שיש חשש עקרב – מותר לכל אדם לנעול מנעל.
***************