לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת סוטה דף כ״ה – כ״ז

דף כ"ה – ע"א

למסקנא: עוברת על דת צריכה התראה, שמא תחזור בה ואז לא תפסיד כתובתה. והוכיחו כן ממה ששנינו שבית-דין מקנין לזו שנתחרש או נשתטה בעלה או שהיה חבוש בבית האסורים, לא להשקותה אלא לפוסלה מכתובתה, הרי שבלא התראה אינה מפסידה כתובתה.

ארוסה ושומרת יבם מקנא לה – לאסרה עליו, ולהשקותה כשהיא נשואה. ולמסקנא – גם להפסידה כתובתה.

אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לנתין וממזר -מקנא לה, לאסרה על הבועל. ולמסקנא – גם להפסידה כתובתה.

איבעיא: עוברת על דת – האם תלוי בקפידת הבעל, ואם רוצה יכול לקיימה, או כיון שדרך הבעל להקפיד, בעל כרחו מוציאה.

ר' יאשיה אמר ג' דברים בשם זעירא: בעל שמחל על קינויו – הקינוי מחול, זקן ממרא – אם רצו בית דין הם מוחלים לו, בן סורר ומורה – אם רצו אביו ואמו הם מוחלים לו. וחבריו שבדרום לא הודו לו על מחילה לזקן ממרא – שלא ירבו מחלוקות בישראל.

בעל שמחל על קינויו הקינוי מחול – נחלקו רב אחא ורבינא אם גם אחר סתירה, או רק קודם, והוכיחה הגמרא מברייתא שרק קודם סתירה.

דף כ"ה – ע"ב

מת בעלה של סוטה קודם שהספיק להשקותה – לבית שמאי: נוטלת כתובתה, ששטר העומד לגבות כגבוי, והיא מוחזקת בנכסיו יותר מהיורשים, ועליהם להביא ראיה שזינתה בסתירה זו ואבדה כתובתה. לבית הלל: אינה נוטלת, ששטר העומד לגבות אינו כגבוי, ועליה להביא ראיה שחייבים לה כתובה.

שנינו לעיל (דף כד.): איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד, לא נוטלות כתובה ולא שותות, רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא אשה אחרת ולפרות ולרבות הימנה. ופירש אביי: לא נחלק רבי אליעזר אלא בזקנה ושאינה ראויה לילד, אבל באיילונית לדברי הכל אינה שותה, שנאמר 'ונקתה ונזרעה זרע' – מי שדרכה להזריע. (ולהלן דף כ"ו. יבואר שיש חולקים שאף איילונית שותה).

*************

 

דף כ"ו – ע"א

נשא אשה מעוברת ומינקת חבירו – לרבי מאיר: אינה שותה ואינה נוטלת כתובה, שאינה ראויה לקיימה, שקנסוהו חכמים שיוציאה ולא יחזירה עולמית.

לחכמים: שותה, שסוברים שלא קנסוהו לעולם, אלא יכול להפרישה ולהחזירה אחר כ"ד חודש ללידת הולד.

בחור שנשא עקרה וזקנה ואין לו אשה ובנים – לת"ק: לא שותות ולא נוטלות כתובה, שאינם ראויות לו לאישות.

לרבי אלעזר: שותות, שיכול לישא אחרת ולפרות ולרבות ממנה.

מקנא לארוסתו ולשומרת יבם שלו, שאם נסתרה משכנסה – שותה או לא נוטלת כתובה.

מעוברת ומינקת עצמו, או שותה – אף שנהרג הולד, או לא נוטלת כתובה.

איילונית – לרבי שמעון בן אלעזר: אינה שותה ואינה נוטלת כתובה, שנאמר 'ונזרעה זרע' – מי שדרכה להזריע, וכן סובר רב נחמן.

לחכמים: או שותה או לא נוטלת כתובה, והאמור 'ונקתה ונזרעה זרע' – לרבי עקיבא: שאם הייתה עקרה נפקדת, לרבי ישמעאל: אם כן יסתרו העקרות, אלא שאם ילדה בצער – יולדת בריווח, נקבות – יולדת זכרים, קצרים – יולדת ארוכים, שחורים – יולדת לבנים.

אשת ממזר או נתין – או שותה או לא נוטלת כתובה, ואין אומרים שלא נעשה שלום ביניהם כדי שלא יפרו וירבו פסולים.

אשת גר ועבד משוחרר – או שותה או לא נוטלת כתובה, שאף שנאמר 'דבר אל בני ישראל', נתרבו מ'ואמרת'.

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה, ואין אומרים שפרשת סוטה נאמרה רק באשת ישראל, כיון שנאמר בה 'והיא לא נתפשה', ומשמע שמדובר באשה שאילו נאנסה מותרת לבעלה, ואשת כהן שנאנסה אסורה.

חידוש המשנה שאשת כהן ששתתה מותרת לבעלה – היינו באופן שנתנוונו אבריה חוץ מהמעיים והירכיים, שאין אומרים שהוא משום שנאנסה, ואסורה לכהן.

אשת סריס שותה – שאכן אינו בר זריעה אך בר שכיבה הוא (והיינו בסריס חמה שמותר לקיים אשתו, אבל לא בסריס אדם שחייב להוציאה משום 'לא יבא פצוע דכא'. רש"י), ואין ממעטים אותה מהאמור 'מבלעדי אישך', שהפסוק בא לומר שצריך שתקדם שכיבת בעל לבועל.

דף כ"ו – ע"ב

קינא לה מאחד מכל העריות ונסתרה – הרי זה קינוי, ונאסרת עליו, ושותה, ואף שנאמר בפרשה פעמיים 'ונטמאה' ללמד שנאסרת על הבעל ועל הבועל, אין אומרים שהפרשה אינה נוהגת בבועל שממילא אסורה עליו – שאין כוונת הפסוק למעט קרובים, אלא לאוסרה על הבועל אם לא הייתה קרובה לו.

אין מקנין ע"י קטן, שנאמר 'ושכב איש אותה' – 'איש' ולא קטן.

השחוף – שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח, מקנין על ידו, אף שנאמר 'ושכב איש אותה שכבת זרע'. וכן פוסל בביאתו בת כהן ואשת כהן מתרומה, אם הוא מהפסולים המחללים את האשה, אף שנאמר 'ולא יחלל זרעו' והוא אין לו זרע.

'שכבת זרע' האמור בסוטה בא למעט:

לרב ששת – שלא כדרכה.

לרבא – דרך אברים, שלא נאמר שכיון שקינוי תלוי בקפידת הבעל, לכן כל שמקפיד אף שאינו אלא דבר פריצות הרי זה קינוי.

לאביי – למעט העראה.

מקנין על ידי עכו"ם, אף שדורשים מכפילות 'ונטמאה' לאסור על הבועל ובין כך אסורה עליו. ופוסל לתרומה בביאתו, אף שנאמר 'ובת כהן כי תהיה לאיש זר' ומשמע רק ביאה שיש בה קידושין פוסלת – שנאמר 'ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה… ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה' – דווקא ביאה שיש בה אלמנות וגירושין (שיש לו בה קידושין) לא פסלה בביאתו וחוזרת לתרומה.

אין מקנין על ידי בהמה – שאינה נעשית זונה בביאתה, שנאמר 'לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב… תועבת ה' גם שניהם', אבל אתנן כלב ומחיר זונה מותרים, שנאמר 'שניהם' – ולא ארבעה, הרי שאין זנות לבהמה.

***********

 

דף כ"ז – ע"א

מי שאינו מוצא זיווג אלא או 'דומה' – שנדברת בפי כל על ניאופיה, או 'בת דומה' – לשמואל: ישא דומה, שבאה מטיפה כשרה, ולא ישא בת דומה, שמא באה מטיפה פסולה. לרבי יוחנן: ישא בת דומה, שהיא בחזקת כשרות, כיון שרוב בעילות אחר הבעל, ואל ישא דומה, שאינה בחזקת כשרות ואסורה לו. והלכה כרבי יוחנן.

איבעיא: פרוצה ביותר, האם תולים רוב בעילותיה בבעלה ובניה בחזקת כשרים. והיינו לסוברים שמתעברת סמוך לטבילתה, והספק האם אפשר לשומרה אז, אבל לסוברים שמתעברת סמוך לווסתה אין בניה בחזקת כשרות, שאין הבעל יודע וסתה ואינו יכול לשומרה.

'איש איש כי תשטה אשתו', 'איש איש' – לרבות אשת חרש ושוטה ושעמום ושהלך בעלה למדינת הים וחבוש בבית האסורים, שבית דין מקנין לאשתו.

לת"ק – להפסיד כתובתה ולא להשקות, שנאמר 'והביא האיש את אשתו', ואף בעלה לא ישקה בקינוי זה לכשיצא מבית האסורים, שצריך 'וקינא… והביא'.

לרבי יוסי – לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקה, שאין צריך 'וקינא… והביא' באותו אדם.

'אשר תשטה אשה תחת אישה' – להקיש איש לאשה ואשה לאיש, שאם היא סומא אינה שותה, כשם שאם הוא סומא אינו משקה – שנאמר 'ונעלם מעיני אישה'. ואם הוא חיגר או גידם אינו משקה, כשם שאם היא חיגרת וגידמת אינה שותה – שנאמר 'והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ונתן על כפיה'. ואם הוא אילם אינו משקה, כשם שאם היא אילמת אינה שותה – שנאמר 'ואמרה האשה אמן אמן'.

דף כ"ז – ע"ב

משנה . כשם שהמים בודקים אותה כך בודקים אותו – שנאמר 'ובאו' 'ובאו'. כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל – לרבי עקיבא וזכריה בן הקצב: שדורשים וי"ו יתירה של 'ונטמאה'. לרבי: שנאמר פעמיים 'ונטמאה'.

נאמר בשרצים: 'וכלי חרש אשר יפול מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא' – דרש רבי עקיבא: נאמר 'יטמא' (ולא 'טמא'), שמשמעותו שגם מטמא אחרים, ולמדנו שככר שנפלה לכלי חרס ראשון ונעשית שני, מטמאה אוכלים אחרים להיות שלישי, ואף בחולין.

נאמר 'ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפיים באמה', ונאמר 'מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב' – לרבי עקיבא (שדרש בו ביום שנתמנה רבי אלעזר בן עזריה לנשיאות): אלף אמה מגרש ללויים, ואלפיים שנאמרו כאן לא נאמרו אלא לעניין תחום שבת.

לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: הכל ללויים, אלף אמה מגרש, ועוד אלף לשדות וכרמים.

'אז ישיר משה ובני ישראל… ויאמרו לאמור' – שהיו ישראל עונים אחרי משה,

לת"ק – כקוראים את ההלל (שענו אחריו ראשי פרקים),

לרבי נחמיה – כקוראים שמע (שענו אחריו ואמרו יחד עמו כל השירה).

איוב – לרבי יהושע בן הורקנוס: עבד הקב"ה מאהבה, שנאמר 'הן יקטלני לא אייחל' – ונדרש 'לו אייחל', שהרי נאמר 'עד אגוע לא אסיר תומתי ממני'.

לרבן יוחנן בן זכאי: עבד מיראה, שנאמר 'איש תם וישר ירא אלוקים וסור מרע'.

***************