לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

 

בס"ד

יום חמישי ו' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ"ה

דף נ"ה ע"א

מה שנאמר אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה, נאמר על מי שבידו לשפוט ואינו שופט.

יש למחות גם אם סובר שלא יקבלו דבריו, שמעולם לא יצאתה מידה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה.

והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון הם קצף אף וחימה משחית משבר ומכלה. ויעמדו אצל מזבח הנחושת שאמר להם הקב"ה להתחיל מן הלויים שאמרו שירה לפניו בכלי נחושת.

טעם שציווה הקב"ה לרשום אות תי"ו על מצחות האנשים, לרב תי"ו תחיה תי"ו תמות, לשמואל תמה זכות אבות, לרבי יוחנן תחון זכות אבות, לריש לקיש תי"ו סוף חותמו של הקב"ה שהוא אמת, לרב שמואל בר נחמני אלו בני אדם שקיימו כל התורה כולה מא' ועד ת'.

מאימתי תמה זכות אבות לרב מימות הושע בן בארי, לשמואל מימי חזאל, לריב"ל מימי אליהו, לרבי יוחנן מימי חזקיהו.

לרב אמי אין מיתה בלא חטא ואין ייסורים בלא עוון. ודבריו נדחו מהברייתא שארבעה מתו בעטיו של נחש.

דף נ"ה ע"ב

לתנא בברייתא משה ואהרן שקיימו כל התורה מתו משום מקרה אחד לצדיק ולרשע, ולר"ש בן אלעזר מתו בחטאם, שנאמר יען לא האמנתם, הא האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם.

ארבעה מתו בעטיין של נחש, בנימין, עמרם, ישי, כלאב בן דוד, כולם מגמרא וישי מן הכתוב, שנאמר אביגיל בת נחש, בת מי שמת בעטיו של נחש. לתנא בברייתא הנ"ל גם משה ואהרן.

לר' יונתן האומר ראובן חטא טועה (ראה להלן מחלוקת בזה), ומה שנאמר 'וישכב את בלהה' היינו שבלבל מצעו של אביו, לר"ש בן אלעזר תבע עלבון אמו ובלבל את מצעה, לאחרים בלבל שתי מצעות אחת של שכינה ואחת של אביו (שהיה יעקב מעמיד בכל אהל מטה גם לשכינה, ולן בכל לילה באהל שראה השכינה).

פחז כמים, נוטריקון. לר' אליעזר פזתה (מיהרת) חבתה זלתה (זלזלת), לרבי יהושע פסעתה על דת חטאת זנית, ולדבריהם חטא. לרבן גמליאל פיללתה (התפללת להנצל מן החטא), חלתה (מלשון ויחל משה), זרחה תפלתך. לר"א המודעי הפוך את התיבה ודורשה, זעזעתה הרתעתה (יראת לחטוא) פרחה חטא ממך, לרבא או לר' ירמיה בר אבא זכרת עונשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול (להתאפק ולכבוש יצרך), פירשתה מלחטוא. ולדבריהם ביקש לחטוא ולא חטא.

בני עלי חפני ופנחס. לרב, פנחס לא חטא (באשת איש, אלא חפני לבדו) שהרי הכתוב מייחסו לשבח, ומה שנאמר על שניהם בני בליעל הוא משום שהיה לפנחס למחות ולא מיחה. ר' יונתן הוסיף שגם חפני לא חטא שהוקש לפנחס, ומה שנאמר אשר ישכבון הוא ששהו מלהקריב קיני יולדות ולא הלכו אצל בעליהם, ומשום כך מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום.

***************

יום שישי ז' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ"ו

דף נ"ו ע"א

בני שמואל א. לר' יונתן לא חטאו, אלא שלא עשו כאביהם שהיה מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, רק ישבו בעריהם להרבות שכר לסופריהם וחזניהם. ב. לר' מאיר לא חטאו בהטיית משפט, אלא ששאלו מעשר ראשון הראוי להם בפיהם, ומשום שהיו גדולי הדור נתנו להם ולויים עניים מצטערים. ג. לרבי יהודה חטאו, שנתנו לבעלי בתים פרגמטיא לעסוק בה ולתת להם השכר, ומשום כך היו מטים את דינם. ד. לר' עקיבא נטלו בזרוע מעשר יותר מן הראוי. ה. לר' יוסי נטלו מתנות בזרוע. (לל"א ברש"י, זרוע לחיים וקיבה שהם מתנות כהונה, והם לא היו כהנים. לל"ב ברש"י, מעשר, ואע"פ שלוים היו אין ליטול בזרוע, שנאמר ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו).

האומר דוד חטא (בבת שבע) טועה, שהרי נאמר וה' עמו, אלא שביקש לעשות ולא עשה.

אוריה החתי מורד במלכות היה, שאמר לדוד 'ואדוני יואב' ואין זה דרך ארץ לקבל מרות אחרים בפני המלך, ומשום כך לא נענש דוד על הריגתו כחרב בני עמון (שהורגים בני עמון שלא מדעתו), אבל מ"מ היה לו לדונו בסנהדרין.

ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה, שכל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט לאשתו (שאם ימות תהא מגורשת מעכשיו, ופעמים שטרוד בצאתו ושולחו מן המלחמה).

לרב (מימרא א') לא נמצא בדוד רק מה שגרם להריגת אוריה (אבל בבת שבע לא חטא), למימרא ב' של רב קיבל דוד לשון הרע מציבא על מפיבושת אע"פ שראה ששקרן היה, ולשמואל לא קיבל עליו לשון הרע אלא דברים ניכרים ראה במפיבושת, שלא עשה רגליו ושפמו כשנהרג אבשלום.

דף נ"ו ע"ב

בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה, יצאתה בת קול ואמרה רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה.

אלמלי לא קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד, ולא עבדו ישראל ע"ז (שע"י שנחלקה המלוכה העמיד ירבעם עגלים שלא יעלו לירושלים לממשלתו של רחבעם), ולא גלינו מארצנו.

האומר שלמה חטא (בע"ז) טועה, אלא שלא היה כלבב דוד אביו, ומה שנאמר נשיו הטו את לבבו, היינו ללכת אחרי אלהים אחרים אבל לא הלך. ומה שנאמר אז יבנה שלמה במה וכו' שביקש לבנות ולא בנה, שהקיש הכתוב את בנינו של שלמה לביעורו של יאשיהו, שלא עשה ביעור זה והעלה עליו הכתוב כאילו ביער, כך שלמה ביקש לבנות ולא בנה. ומה שנאמר ויעש הרע בעיני ה' משום שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא.

בשעה שנשא שלמה בת פרעה, הכניסה לו אלף מיני זמר ואמרה לו כך עושין לע"ז פלונית וכו' ולא מיחה בה, ובאותה שעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בו שירטון ועליו נבנה כרך גדול של רומי (שהוא מיצר לישראל). במתניתא תנא, ביום שהכניס ירבעם שני עגלי זהב אחד בבית אל ואחד בדן, נבנה צריף אחד באותו שרטון שגדל בימי שלמה (ומאז נוספו שם בתים על בתים), וזהו איטליאה של יון.

לר' יונתן האומר יאשיהו חטא טועה שנאמר ויעש הישר בעיני ה' וגו', ומה שנאמר אשר שב אל ה',

**************

שבת קודש ח' אייר תש"פ

מסכת שבת דף נ"ז

דף נ"ז ע"א

פרק במה אשה

משנה. במה אשה יוצאה – בתכשיט שאינו משוי, ובמה אינה יוצאה – יש תכשיטים שגזרו חכמים שמא תשלוף להראות לחברתה את חשיבותו, ותעבירנו ד' אמות ברה"ר.

לא תצא בחוטי צמר או פשתן או רצועה שבראשה. ואע"פ שהוא תכשיט אסרו לצאת בהם, משום שבחול לא תטבול בהם עד שתרפם (כדי שיכנסו מים ביניהם לשער), ושמא יזדמן לה טבילה של מצוה ותתיר אותם, ותעבירנו ד' אמות ברה"ר.

לא תצא בטוטפת וסרביטין כשאינן תפורים עם השבכה, שהן חשובים וחוששים שתראה לחברתה (כנ"ל), אבל תפורין בשבכה מותר שלא תטול השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה.

לא תצא בכבול לרה"ר (מבואר בגמ'). וכל המנויים למעלה אסורים אף בחצר שמא תרגילם ברה"ר, וחדא גזירה היא, אבל כבול שאסרו רק ברה"ר והתירו בחצר, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה.

לא תצא בעיר של זהב, בקטלא, בנזמים, בטבעת שאין עליה חותם, במחט שאינה נקובה. ואם יצאה אינה חייבת חטאת (שכולם תכשיטין הם ואסורים מדרבנן שמא תשלוף ותעבירנו).

תיכי חלילתא – שרשרות של חוטין חלולות ועגולות: לרב ולר"ה בריה דר' יהושע ללשון א', כל שהוא אריג לא גזרו לצאת בו בשבת, משום שאינו חוצץ בטבילה שאינו מהודק, לר"ה ללשון ב' משום שאין מקפידים ליטלם מראשם כשרוחצות. ונפ"מ בין הלשונוות כשמטונפים בטיט, לל"א יוצאות בהם שאינם חוצצות בטבילה, לל"ב כיון שמקפידות להסיר אותם כשטובלות כדי שלא יתלכלכו ע"י מים שממחין את הטיט, חוששים שיעבירו אותם ברה"'ר. (י"מ כוונת הגמ' קפידא לענין חציצה, ורש"י תמה על פירושם).

לת"ק חוטי צמר ופשתן והרצועות שבראשי הבנות חוצצין, לרבי יהודה של צמר ושער אין חוצצין שהמים באין בהם. ולהלן (ע"ב) מבואר שגם ת"ק החולק על רבי יהודה בחוטי צמר, מודה בחוטי שער שאינו חוצץ שאינו מהודק על השער.

חוטי צמר ופשתן חוצצין רק בראשיהן ולא בצווארן, שאין אשה חונקת את עצמה וקושרתן בריוח. חוץ מקטלא, והוא בגד שתולה בצווארה נגד לבה שלא יפול ממאכלה על בגדיה, שאשה חונקת את עצמה כדי שתראה כבעלת בשר.

דף נ"ז ע"ב

טוטפת: לרב יוסף הוא קשר שעושין לרפואה נגד עין הרע. לאביי, בזה מותר לצאת כקמיע מומחה, אלא טוטפת הוא ציץ של זהב. וכדבריו מבואר בברייתא.

יוצאה אשה בסבכה המוזהבת, שלא תשלוף ותגלה ראשה. וכן בטוטפת שהוא ציץ המוקפת לה מאוזן לאוזן או סרביטין שמגיעין עד לחייה, אם הם קבועים בשבכה (אבל אינם קבועים בשבכה אסור, כמו ששנינו במשנתינו).

ולא בכבול ששנינו במשנתינו, רבי ינאי נסתפק אם הוא חותם שעושין לעבד בכסותו, לסימן שהוא עבד (ומדובר בשפחה), ולפי זה כיפה של צמר שתחת השבכה מותר, שלא תבוא לשלוף משום שתגלה את שערה, או שכוונת התנא על כיפה של צמר שחוששים שתשלוף מתחת השבכה ולא תגלה ראשה, וק"ו שחותם של עבד אסור. לרבי אבהו הכוונה על כיפה של צמר, וכדבריו מבואר בברייתא. לרשב"א יוצאים בכבול לרה"ר, שכל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו, ולמעלה מן השבכה אין יוצאין בו.

יוצאה אשה באיסטמא לחצר, אבל לא לרה"ר. והוא מצנפת קטנה המאגדת שערות קטנות שלא יצאו חוץ לקישוריה.

ג' דברים נאמרו באיסטמא: א. אין בה משום כלאים, שעשויה כמין לבד ואינה טוויה. ב. אינה מטמאה בנגעים, ומטעם הנ"ל, שנאמר בנגעים בגד ולמדים מכלאים שיהא שוע וטווי. ג. אין יוצאין בה לרה"ר. משום ר"ש אמרו אף אין בה משום עטרות כלות (שגזרו עליהם מהחורבן ואילך).