לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון ט"ז אייר תש"פ
מסכת שבת דף ס"ה
דף ס"ה ע"א
דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין – נחלקו תנאים אם אסור גם בחדרי חדרים או לא. דתניא פוקק זוג שבצווארה ומטייל עמה לחצר, וברה"ר אסור משום מראית העין דמחזי כאזיל לחינגא. ובברייתא אחרת תניא לענין בגדים שנשרו בדרך במי גשמים, ששוטחן בחמה ולא כנגד העם. ורבי יהודה פסק בשם רב, שאסור אפילו בחדרי חדרים.
מוך שבאזנה ושבסנדלה שמותר לצאת בה, הוא דווקא כשקשור באזנה ובסנדלה. ואם תוחבו באזנו ומהודק יפה התיר רבי יוחנן לצאת בו אע"פ שאינו קשור (ע"פ לשון א' ברש"י).
מוך לנדתה – סבר רמי בר חמא לומר שמותר דווקא אם קשורה בין ירכותיה, רבא התיר אע"פ שאינו קשור כיוון דמאיס לא אתיא לאתויי. אפילו אם עשתה בית יד למוך ויכולה לאחוזה בו מותר, שגם בבית יד הוא מאוס.
שן תותבת של כסף – מותר לצאת בו גם לחכמים שאוסרים שן של זהב. טעם החילוק: ללשון א', זהב משונה שאר שיניים, ויבזו אותה ותטלנו בידה, אבל כסף דומה לשאר שיניים, ללשון ב' זהב חשיבא ואתי לאתויי כסף לא חשיבא.
תנאים הסוברים מידי דמגניא ביה לא אתיא לאחווי: א. רבי – שהתיר שן של זהב. ב. רבי אלעזר – שהתיר בכובלת ובצלוחית של פלייטון. ג. ר"ש בן אלעזר – שהתיר כל שהוא למטה מן הסבכה.
משנה. יוצאה בסלע שעל הצינית – מטבע שקושרים במכה שתחת פרסת הרגל, שהוא קשה, ויש בו לחלוחית היוצא מהכסף, ויש בו צורה, וכל אלו מועיל למכה.
בנות קטנות, שמנקבות אזניהם ואין עושין נזמים עד שיגדלו, ונותנין חוטין או קסמים באזניהם שלא יסתמו אזניהם, יוצאות בחוטים אלו, ואפילו בקסמין שאינן תכשיט של נוי, כיון שאינם משאוי. (רש"י בלשון א'. וי"מ חוטין שקולעת בהן שערה, שהגדולות אסורות משום ששייך בהם טבילה כמבואר בריש פרקין, וקטנות שהטבילה אינה מצויה בהם התירו. ורש"י דחה פירוש זה).
ערביות (ישראליות שבערב) יוצאות רעולות – מעוטפות ראשן ופניהם חוץ מן העינים. וכן מדיות (ישראליות שבמדי) יוצאות פרופות (מה שקושרין בטלית שלא יפול). וה"ה כל אדם אלא שדברו בהוה.
חוטין צבעונין: אבוה דשמואל לא הניח לבנותיו לצאת בחוטין צבעונין, אע"פ ששנינו שיוצאות בחוטין, בצעונין חוששים למישלף ואחוויי.
אבוה דשמואל לא הניח לבנותיו הבתולות לישן זו אצל זו, כדי שלא יתאוו לשכב עם איש.
נשים המסוללות זו לזו – לרב הונא פסולות לכהן גדול שאינן בתולה שלימה.
דף ס"ה ע"ב
נהר פרת – לרב, מימיו מתרבים ממי גשמים של א"י, וכך סובר אבוה דשמואל, ומשום כך עשה מקוה לבנותיו בימי ניסן, שחשש שמא נתרבו מי הגשמים שנמשכו תוך הנהר מהפשרת השלגים על מי הנהר, ואין להם דין מעיין שכשר בזוחלין ולא בנוטפין. וכן אמר שמואל שפרת מטהר בזוחלין בתורת מעיין, רק בימי תשרי שחדלו הגשמים. אך שמואל חולק על עצמו, שאמר במאמר אחר שהנהר מתברך ממקורו ולא ממי הגשמים.
אשה פורפת לכתחילה בשבת על האבן שהקצה לכך, אבל לא על מטבע דלאו בר טלטול הוא.
אביי נסתפק אם מותר לאשה להערים ולפרוף על האגוז, כדי להוציא לבנה קטן לאוכלו. והספק הוא בין למ"ד מערימין בדליקה ולובש כל מה שיכול, שמא שם התירו שאם לא יתירו יבוא לכבות, אבל כאן לא יבוא להוציא, ובין למ"ד אין מערימין, ששם הוא דרך הוצאה, אבל כאן אינו דרך הוצאה.
***************
יום שני י"ז אייר תש"פ
מסכת שבת דף ס"ו
דף ס"ו ע"א
משנה, הקיטע – לר"מ יוצא בקב שלו דמנעל דידיה הוא, לרבי יוסי אסור דלאו תכשיט הוא.
אם יש לקב בית קיבול לבגדים רכים ומוכין כדי להניח ראש שוקו עליהן, מקבל טומאת מגע, ואם אין לו בית קבול רק לראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין, דינו כפשוטי כלי עץ ואין מקבל טומאה, דבעינן דומיא דשק שקיבול שלו עשוי לטלטל מה שנותנים לתוכו.
קיטע בשתי רגליו שהולך על שוקיו ועושה לו סמוכות של עור, טמאין מדרס אם הוא זב, ויוצאין בהן בשבת שהן תכשיט שלו, ונכנסין בהן בעזרה, שאין זה מנעל משום שאינו בראש רגלו.
כסא וסמוכות – קיטע שיבשו גידי שוקיו, ויושב על כסא, וכשהולך נסמך על ידיו בספסלים קטנים, וסמוכות שלו שעושה לראשי שוקיו, טמאין מדרס, ואין יוצא בהן בשבת (י"מ שאינו צריך להם כ"כ, ורש"י פירש דלא מנחי אארעא וזימנין דמשתלפי), ואין נכנסין בהן בעזרה.
לוקטמין: כמה שיטות בגמ' מהו, א. חמור הנישא בכתפיים, שהליצנים עושין אותו, ונראה כמי שרוכב עליו. ב. שמהלכין בהם במקום טיט. ג. הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים קטנים (מסכה). ואינם מקבלים טומאה שאינו כלי תשמיש ולא תכשיט, ואין יוצאין בהן בשבת.
חלצה בסנדל של עץ – לרבי מאיר הסובר שקיטע יוצא בקב שלו,חליצתה כשרה מנעל של עץ נחשב מנעל, ולרבי יוסי חליצתה פסולה.
כוורת של קש ושפופרת של קנים – לרבי עקיבא מקבל טומאה, ולר"י בן נורי אינו מקבל טומאה (לל"א ברש"י שאין דרך לעשות כוורת מקש, ולל"ב משום ש'קש' אינו עץ, ור"ע סובר שהן עץ כיון שהם קשים).
סנדל של סיידין טמא מדרס, ואין אומרים שלא נעשה להילוך, משום שהסייד מטייל בו עד שמגיע לביתו.
קב של קיטע שיש לו בית קיבול כתיתין – לאביי טמא טומאת מת ולא טומאת מדרס (שנעשה אב הטומאה ע"י מת במגע או באהל, אבל אינו נעשה אב ע"י מדרס, שאינו עשוי לסמיכה אלא לתכשיט וא"ל עמוד ונעשה מלאכתנו), ולרבא טמא טומאת מדרס, משום שלפעמים סומך עליו. רבא מוכיח כדבריו מעגלה של קטן שטמאה מדרס משום שפעמים יושב עליה, אביי מוכיח ממקל של זקנים שהוא טהור משום שאינו עשוי לסמיכה, ורבא דחה ראייתו שהוא עשוי לתקן פסיעותיו ולא לסמיכת גופו.
דף ס"ו ע"ב
משנה. הבנים יוצאין בקשרים – לרבי יהודה היינו קשורי פואה שתולין בצוואר לרפואה, לרב חמא בר גוריא היינו בן שיש לו געגועים על אביו, שנוטל רצועה של מנעל ימין וקושר בשמאלו, וסימנך תפילין שיד ימין קושר לשמאל, ואם מחליף סכנה הוא שמגעגע יותר מדאי.
בני מלכים יוצאים בזגין של זהב לנוי. וכן בכל אדם אלא שדיברו בהווה.
על רפואת הפואה אמר אביי בשם אמו ששלש קשרים מעמידין החולי שלא יגדל, חמשה מתרפאין, שבעה מועיל גם לכשפים. ואמר ר"א בר יעקב שמרפא רק אם לא ראה שמש ירח ומטר ולא שמע קול ברזל וקול תרנגולת וקול פסיעות. אמר ר"נ בר יצחק נפלה רפואת הפואה בבור, שאין אדם נזהר בכל אלו.
מי שחש במעיו, מותר לכפות בשבת על טבורו כוס שיש בו הבל, שאוחז את הבשר ומושך את המעיים, ומושיבן במקומן. מותר לסוך בשבת בשמן ומלח את כפות ידיו ורגליו כדי להפיג את היין. מותר לחנק בשבת – למי שנפרקה חוליא של מפרקת צווארו, שתולין אותו בראשו וצווארו נפשט. מותר לכרוך את התינוק בבגדים ולקושרו בחגורה רחבה כדי לישב פרקי אבריו שרכין ונשמטין בחבלי לידה.
בכל הלחישות יזכיר את מי שלוחשין עליו בשם אמו (פלוני בן פלונית). כל הקשרים בשמאל. כל לחשים שמפורש כמה פעמים יכפלו אותו, כופלין אותו כפי מניינו, ואם לא נתפרש מנינו, כופלים אותו מ"א פעמים.
אבן תקומה – שנושאות נשים מעוברות שלא יפילו, יוצאין בה בשבת, ואפילו אשה שלא הפילה מעולם, ואפילו עדיין אינה מעוברת שמא תתעבר, משום ר"מ אמרו גם במשקל אבן תקומה, ששקלו שום דבר כנגדה, ונמצא החפץ מכוון מאליו למשקל האבן, ולא שחיסרו ממנו או הוסיפו עליו לכוונו. ונסתפק אביי אם גם במשקל דמשקל.