לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ט"ז סיון תש"פ

מסכת שבת דף צ"ה

דף צ"ה ע"א

לרבי אבין – גודלת משום אורגת כוחלת משום כותבת (שהמכחול סביב העין כמוליך קולמוס סביב האות), פוקסת משום טווה. לר' אבהו אין זה דרך כתיבה טוויה ואריגה, אלא כוחלת משום צובעת, גודלת ופוקסת משום בונה. ודרך בנין הוא שנאמר ויבן את הצלע שקילעה הקב"ה לחוה.

גודלת כוחלת ופוסקת לעצמה פטורה, לחברתה חייבת, שאין בונה לעצמה יפה, ודרך בנין הוא אשה לחברתה.

אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת.

חולב מחבץ ומגבן – כגרוגרת. חולב – חייב משום מפרק שהוא תולדה דדש, שפורק האוכל ממקום שנתכסה (וי"מ משום קוצר ורש"י דחה דבריהם). מחבץ (מעמיד חלב בקיבה, ולרש"י עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי בתוכו ומי החלב נוטפין) – משום בורר. מגבן – משום בונה.

מכבד את הבית ומרבץ במים (שלא יעלה אבק) לרבי אליעזר – חייב משום בונה. לחכמים – משום שבות שמא יתמלאו הגומות,ואם היתה רצפת אבנים בכל העיר מותר לרבץ משום שאין גומות, וכן מותרלרחוץ פניו בזוית זו וידיו בזוית זו ורגליו בזוית זו והבית מתרבץ מאליו. לר"ש – אין איסור לרבץ כלל שאינו מתכוין להשוות גומות. וכן הלכה.

הרודה חלות דבש לרבי אליעזר חייב משום תולש, שהוקש ליער שנאמר ביערת הדבש. ולחכמים הוא שבות.

משנה. תולש מעציץ נקוב לת"ק חייב, שיונק מן הקרקע ע"י הנקב (אפילו אם הנקב מדופנו), לר"ש פטור. התולש מעציץ שאינו נקוב, פטור.

דף צ"ה ע"ב

עציץ נקוב לרבי שמעון – דינו כתלוש לכל דבר (לשבת לקנין ולפרוזבול),חוץ מקבלת טומאה שדינו כמחובר וזרעים שבתוכו אין מקבלין הכשר לטומאה, שהתורה ריבתה 'זרע זרוע אשר יזרע', אבל זרעים בעציץ שאינו נקוב מקבלים הכשר טומאה שתלוש גמור הוא.

ההוא סבא נסתפק אם שורש כנגד נקב בעציץ נקוב מודה ר"ש שדינו כמחובר או לא, רבי זירא לא השיבו. ללשון א' למד הסבא מדברי רבי זירא שדינו כמחובר.

ניקב עציץ נקוב כמוציא זית (שאם נטמא נטהר ע"י שבירה זו), לל"א לרבי זירא אין עליו שם כלי וזרעים שבתוכו כמחובר. ולאביי דינו כתלוש, ורק אם אינו מקבל רביעית למטה מן הנקב דינו כמחובר.

חמש מידות בכלי חרס:

ניקב כמוציא משקה (נקב דק מאד) – אם היה כלי שלם, שם כלי עליו לכל דבר אפילו לקידוש מי חטאת (שצריך כלי ראוי, וכ"ש שמקבל טומאה). אם היה שבר כלי טהור, ששוב אין ראוי להצניעו.

ניקב ככונס משקה (נקב רחב קצת, שמושיבו על מים נכנס לתוכו) – אין מקדשין בו מי חטאת, אבל זרעים שבתוכו כתלושים ומקבלים הכשר (אפילו לרבנן, שאין נקב זה מריח מלחלוחית הקרקע).

ניקב כשורש קטן (גדול מכונס משקה) – טהור מלהכשיר זרעים (לרבנן, שדינו כעציץ נקוב), אבל כלי הוא לקבל טומאה (כסתם כלי חרס העשוי לאוכלים).

ניקב כמוציא זיתים – טהור מלקבל טומאה משום תורת סתם כלי חרס (וכן אם נטמא קודם שניקב, נטהר ע"י הנקב), יחדו לרימונים מקבל טומאה (וכן אם יחדו תחילה ונטמא, אינו נטהר בנקב זה).

ניקב כמוציא רימונים – טהור מכלום (ואם מצניעו לגיסטרא לקבל טיף הנוטף מכלי, טמא בתורת גיסטרא).

כלי מוקף צמיד פתיל באהל המת, מציל על מה שבתוכו אפילו אם יש לו נקבים, שנאמר 'כלי פתוח', הטומאה נכנסת לו דרך הפתח ולא דרך נקביו. ואם נפחת רוב הכלי בכלי גדול וכמוציא רמון בכלי קטן, אינו מציל.

***************

יום רביעי י"ז סיון תש"פ

מסכת שבת דף צ"ו

דף צ"ו ע"א

שיעור הראשון בכלי חרס שלם לבטלו במקצת מתורת כלי (לקידוש מי חטאת), ככונס משקה. ובגיסטרא (שבר כלי), כמוציא משקה, שאין אומרים הבא גיסטרא לגיסטרא שניקב לקבל ממנו הטיפין, כמו שאומרים על כלי שלם שניקב.

אמוראים נחלקו בשיעור נקב לבטל מעציץ שם כלי לענין הכשר זרעים אם הוא כשורש קטן או כמוציא רמון.

כלי חרס שניקב כמוציא זתים אינו מקבל טומאה, ודינו לר"א ככלי גללים ואדמה שאין מקבלים טומאה אפילו אם יחדו לרמונים (ולא כרבא לעיל צ"ה:).

פרק הזורק

משנה. הזורק מרה"י לרה"ר או מרה"ר לרה"י – חייב. מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע – לר"ע חייב לחכמים פטור.

שתי גזוזטראות ברה"ר – זו כנגד זו, המושיט והזורק פטור (לחכמים), שתיהן בדיוטא אחת באורך רה"ר, מושיט למעלה מי' חייב, והזורק פטור. שכך היתה עבודת הלויים בקרשים שהיו מושיטין (ולא זורקין) מעגלה לעגלה שלפניה, ולא לעגלה שבצדה.

דף צ"ו ע"ב

מלאכת הוצאה למדים מ'ויצו משה ויעבירו קול במחנה', שהזהיר את ישראל שלא יוציאו מאהליהם למחנה לויה שהוא רה"ר (שהכל מצויין אצל משה). ולמדים 'העברה העברה' מיום הכיפורים שהכוונה לשבת שהוא יום אסור במלאכה ולא בחול.

זריקה – תולדת הוצאה היא.

הכנסה תולדת הוצאה היא מסברא, שהאיסור מרשות לרשות, מה לי הוצאה מה לי הכנסה.

נפקא מינה בין אב לתולדה – לחכמים אם עשה שתי אבות או שתי תולדות חייב שתים, ואם עשה אב ותולדה שלו חייב אחת. ולר"א שחייב על תולדה במקום אב, מלאכה שהיתה חשובה במשכן קרויה אב, ושלא היתה חשובה במשכן קרויה תולדה. אי נמי, מלאכה הכתובה (הוצאה) קרויה אב, ושאינה כתובה (הכנסה) קרויה תולדה.

מעביר וזורק ארבע אמות ברה"ר, גמרא גמירי לה.

כל אומן במלאכת המשכן היה משתמש בכלי אומנתו ולא הוצרך לשאול, שנאמר 'איש איש ממלאכתו אשר המה עושים'.

חטא המקושש: לרב יהודה אמר שמואל מעביר ד' אמות ברה"ר, למתניתא תולש, לרב אחא בר יעקב מעמר. ונפקא מינה שלאיסי בן יהודה חייבים עליה מיתה (כמבואר בסמוך).

לאיסי בן יהודה יש מלאכה אחת שאין חייבים עליה מיתה, ולא פירש איזו היא. אבל על מלאכה שעשה מקושש וודאי חייבין מיתה, שהרי נהרג עליה מקושש.

***************