פרשת ויקהל פקודי

מאת: הרב מנחם בר' רחמים צדוק

כבוד השם

"וְלֹא־יָכֹ֣ל מֹשֶׁ֗ה לָבוֹא֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד כִּֽי־שָׁכַ֥ן עָלָ֖יו הֶעָנָ֑ן וּכְב֣וֹד יְהֹוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן׃" מה מילא את המשכן? האם מחוץ למשכן כבוד ה' אינו בנמצא חלילה? האם ניתן להכיל בתוך מבנה כמו המשכן את כבוד ה' או כפי שהסביר הרמב"ם שכבוד ה' הוא האור הנברא? ומה  זה בכלל אור נברא? ללא ספק הפסוק הזה יוצר לא מעט שאלות מהבחינה התאולוגית ומן הראוי שניתן דעתנו למה שנאמר בפסוק זה.

על הערך "מלא" כתב הרמב"ם במורה חלק א' פרק יט' וז"ל "מלא, שם משותף, משתמשים בו בעלי הלשון לגוף הנתון בגוף אחר, וממלאהו, ותמלא כדה, מלא העומר לאחד, וזה הרבה. ומשתמשים בו לעניין תום זמן מסוים מוגדר והשלמתו, וימלאו ימיה ללדת, וימלאו לו ארבעים יום, ומשמש בעניין השלמות בדבר נעלה והתכליתיות בו, ומלא ברכת ה' , מלא אותם חכמת לב,  וַיִּמָּלֵא אֶת הַחָכְמָה וְאֶת הַתְּבוּנָה וְאֶת הַדַּעַת, ומן העניין הזה נאמר מלא כל הארץ כבודו, [וכאן נשים לב לדברי המורה. הע"ש]  ענינו, כל הארץ מעידה על שלמותו, כלומר, מורה עליו. וכן אמרו, וכבוד ה' מלא את המשכן, וכל לשון מליאה שתמצאנה מיוחסת לה' היא מן העניין הזה, לא שיש שם גוף ממלא מקום. [וכעת הרמב"ם קצת מעמעם לנו, נשים לב. הע"ש]  אלא אם כן תרצה לעשות כבוד ה' האור הנברא הנקרא כבוד בכל מקום, והוא אשר מילא את המשכן, אין נזק בכך. [ובנו של הרמב"ם פירש על האור הזה, שרומז על אור השכינה מובא בהערת הרב קאפח הע' 12 שם.] ע"כ. אלא שלא מובן כאן הסברו של ר' אברהם בנו של הרמב"ם, אם האור הנברא הזה הוא רומז לשכינה, אז מדוע הרמב"ם כותב על זה שאין נזק בכך אם תחשוב כך, כלומר שמה שנקרא כבוד בכל מקום הוא אשר מילא את המשכן. משמע מדברי הרמב"ם שאם אין נזק הרי שהמשמעות היא שאין גם תועלת, אז למה התכוון הרמב"ם לומר בזה? זאת ועוד, בפרק כה' בחלק זה כתב הרמב"ם שהאור הנברא הוא התמדת השכינה שזה התמדת ההשגחה בדבר מסוים, אם כן למה צריך לומר בפרק יט' ש"אין נזק בכך"? ובאמת הקושי כאן קיים, למעט לכאלה שהשכילו והבינו את רמזי הרמב"ם במורה. [עיין בהקדמה בעניין סיבות הסתירות, סיבה חמישית ושביעית].

וראיתי לאברבנאל  שפירש בדעת הרמב"ם בזה העניין, שהאור הנברא האמור כאן אינו למה שהתכוון בפרק כה' ודלא כמו שרצה לפרש בנו ר' אברהם, אלא מדובר כאן על האש המוחשית שהייתה במשכן שהאירה את כל הבית וזה גרם לציבור הרחב [המון עם] לראות את האור שיש במקום המיוחד לשכינה ולגרום בכך לאיזו שהיא התפעלות נפשית כלפי המקום, וזה בבחינת "עזרים" בכדי להתקדם הלאה בעבודת ה' וכדי להתייחד עם המקום שבו השכינה שורה במיוחד. ובזה פירש האברבנאל את הרמב"ם שמי שירצה לחשוב כך, אין בכך נזק לעניין החשש להגשמה. ומכאן נבוא לדון אנו במציאות היותר קרובה אלינו כיום, והכוונה לנרות נשמה, או לל"ג בעומר, וכיו"ב. עלינו לדעת, שבכל מקום שהרמב"ם מזכיר את המילים "אין נזק בכך" הוא מתכוון שאין חשש להגשמה, וכמו שהזכיר בפרק לג' בחלק ב' בעניין הקולות והאש והברקים שהיו במעמד הר סיני, מדבריו שם ניתן להבין שלא מן הנמנע שהיו שם אירועי טבע ויזואליים, ומשמע שאין נזק בכך, ולמי שמבין את אותו פרק באמת הוא אשר יבריק לו הברק ויאיר לו את האמת באמת. [לדעתי הפרק הזה הוא מהעמוקים ביותר במורה ורק מי שחדר לנפש הרמב"ם באמת, יבין אותו וד"ל] על כן, מי שהאור הויזואלי גורם לו לאיזו שהיא התפעלות נפש להתעצם לעבודת השם, יאמר הרמב"ם שאין בכך נזק. ומינה להדלקת "נר נשמה" לעניות דעתי בדעת המורה, אם המדליק את הנר בכך שהוא רואה בנר סימבוליקה לנפש האדם ותכליתו בעולם הזה בבחינת כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר. או נֵ֣ר ה' נִשְׁמַ֣ת אָדָ֑ם. כלומר הרעיון שגלום בנר, וכמו שהנר דולק ושואף כלפי מעלה, כך היא נפש האדם כנר דולק, שכל זמן שהיא מתעסקת בחיובי ובמה שמאיר אותה בדרכי ה', היא מתעלה מעלה מעלה בקודש. אמנם הנר מתכלה וכמוהו הגוף של האדם, אך השלהבת שהיא לו לנר כמו הנפש, עולה היא למעלה ואינה מתכלית אלא קיומה הוא במושכלה לחיי הנצח. ואין קיום לנפש אלא ביודעה את בוראה כפי שהורה המורה. אם כך חושבים מדליקי הנרות או המדורות בלג' בעומר… לחיי. ואם לא כך חושבים הם, אז מה התועלת?  כשהוקם המשכן היה זה בחודש שבא בסימן של גאולה, חודש ניסן, והמשכן עם כל תכולתו מלמד שלא רק גאולת הגוף הייתה עם היציאה ממצרים, אלא בעיקר גאולת הנפש שבאדם. דרך תבנית המשכן וכל כליו ניתן להגיע להשגות מעולם החומר [יריעות וקרשים] ועד לעולם הרוח [הכרובים שבקודש הקדשים]. הזהב שהיה במשכן הוא זהב פרוויים וכפי שנאמר בדברי הימים ב ג ו "וַיְצַף אֶת הַבַּיִת אֶבֶן יְקָרָה לְתִפְאָרֶת וְהַזָּהָב זְהַב פַּרְוָיִם"  דרשו חז"ל במדרש, מלמד שהיה עושה פירות. וכן הוא אומר שם וַיַּאֲרִיכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן הָאָרוֹן עַל פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיְהִי שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. מלמד שהיה עושה פירות. על איזה פירות דברו חז"ל? אלא שדברו כאן על הרחבת הדעת בזמן שידעו והשכילו את כל תוכנו ורעיונו  של המשכן, זאת לא עוד סתם מדורה שמאירה את הלילה ויש לרקוד הורה מסביבה… זאת לא עוד הילולה שיש בה חנגות עד אור הבוקר עם פטאטות וסטייקים על האש… כאן אתה עומד ניצב לפני השכינה השורה במשכן, כשהכהן הגדול ואחיו הכוהנים לבושים בבגדי השרד לשרת בקודש, ושירת הלוויים נוסכת בנו רוח אלוהות בנעימת קודש המרחיבה ומיישבת את הנפש של היהודי הניצב כנגד השכינה. לזה קוראים פירות. אם השכלנו זאת, לא רק שאין בכך נזק כדברי רבנו הרמב"ם אלא אף גדולה היא התועלת לנפש גאולי ה' אשר גאלנו אך ורק למטרה אחת שלשמה הוקם המשכן והיא, עבודת ה' לשם השם ולא למשהו אחר שנוצר מכוח הדמיונות המהבילים המשבשים את השכל. והמקום ברוך הוא יסייענו על מעשה רצונו.